אהבתי את העובדה שהוא נכתב מנקודת מבטה של קייט
והמעבר שלה משפיות לשגעון בצורה כל כך מהירה וטבעית... ברגע אחד היא מבינה את הדמעות של הכלה, וברגע הבא היא כלל לא מבינה שמדובר ברצח, היא לא זורכת שאדארד מת, והיא רק חושבת על השער שלה. בכלל, בכל פעם שקייטי עומדת בפני ארוע חשוב (מישהו מגיע, מישהו עוזב, משהו משתנה...) היא כל הזמן חופפת את השער הזה.ואולי יש בו משום סמל, ובכך שלאחר המוות שלה הוא הופך ללבן. גם בה, כמו באוב ובעצי הלב יש את הלבן והאדום.
