החמרה במצב.
נתתי לעצמי ליפול בתקופה האחרונה.
ניסיתי לאכול מסודר, עליתי במשקל והרגשתי בריאה. עדיין הפריע לי שאני לא ׳׳סופר רזה׳׳ והעירו לי שהשמנתי(דווקא בקטע טוב).
אבל היה לי קשה לא לקחת את זה ללב אז הפסקתי להלחם על הבריאות והבאתי את עצמי שוב לקצוות. היו לי מיליון הזדמנויות לחזור הביתה לאכול מה שאני צריכה,להשאר רזה מאוד ולהרגיש טוב עם עצמי.
אבל רק בגלל שנכנעתי לחולשות בילגנתי לעצמי את כל הסדר באוכל ובספורט והתנתקתי עוד יותר מעצמי. איבדתי קשר עם הגוף שלי וקשה להחזיר אותו. איבדתי קשר עם המשפחה, עם אנשים מהסביבה ומהעבודה.
היו תקופות שנלחמתי ובשנה שעברה הייתי בשיאי ובאמת מבלי להשוויץ- דוגמה להתמודדות עם הפרעת אכילה. תמיד היו ירידות ועליות ותקופות שהדימוי העצמי היה נמוך והתפתתי לרדת ושוב הרגשתי רזה וחלשה וריקה.
אז יצא שעליתי אפילו יותר וכל הבגדים כמעט קטנים, וזה מפתה שלא להרוס, שלא לשים את השמיכה על הראש בבוקר ולא להתמודד עם העולם.
הפסקתי את הטיפול כי הרגשתי שהמטפלת תמיד הייתה בוחנת אותי ומבקרת את הגוף שלי(היא לא הייתה מומחית להפרעות אכילה).
העובדה שנתתה לעצמי ליפול רק הגבירה את החרדות החברתיות שתמיד איפשהו היו לי, אני פוחדת ללכת למקומות שהייתי בהם פעם בגלל עניין המשקל.
בשנה שעברה הצלחתי להתגבר, היו לי חיי חברה,הייתי קונה בגדים,יושבת בבתי קפה ואוהבת(פחות או יותר) את הגוף שלי. תמיד הייתה קצת נטייה לכאן או לכאן והייתי מצמצמת לפעמים בכוונה אבל זה היה פחות או יותר בגבולות הנורמה.
בזמן האחרון התחלתי ללכת לפעמים על הקצוות ואני רק מתוסכלת יותר ויותר מעצמי. לא ניסיתי אפילו להסתיר ולהראות נורמאלית והדאגתי לא רק את המשפחה.
זה מתסכל כי בתקופות המאוזנות יותר שלי הייתי רזה מאוד בגלל גנטיקה והקפדה על תזונה נכונה ופעילות גופנית ולמרות ההפרעה הצלחתי לאכול כמו בן אדם נורמאלי ולהתנהל ככזה. (שוב- פחות או יותר)
אני מדברת עם אמא שלי על כל הדברים האלה כי אין לי עם מי לדבר, והיא כנראה לא כל כך מבינה למה אני אומרת שהרסתי לעצמי את המטבוליזם בגלל כמה ימים שקרעתי את עצמי בספורט ואכלתי מעט. מבחינתה אני עדיין צעירה ורזה ובריאה ורק פה ושם לא מאוזנת.
אבל מבחינתי זה לא ככה. לא יכולה שלא לראות את העלייה במשקל כסוף העולם. לא מצליחה להחזיר לעצמי את הקשר עם הגוף שלי ולהתחבר שוב לעולם. מרגישה שהרסתי לעצמי את החיים.
נתתי לעצמי ליפול בתקופה האחרונה.
ניסיתי לאכול מסודר, עליתי במשקל והרגשתי בריאה. עדיין הפריע לי שאני לא ׳׳סופר רזה׳׳ והעירו לי שהשמנתי(דווקא בקטע טוב).
אבל היה לי קשה לא לקחת את זה ללב אז הפסקתי להלחם על הבריאות והבאתי את עצמי שוב לקצוות. היו לי מיליון הזדמנויות לחזור הביתה לאכול מה שאני צריכה,להשאר רזה מאוד ולהרגיש טוב עם עצמי.
אבל רק בגלל שנכנעתי לחולשות בילגנתי לעצמי את כל הסדר באוכל ובספורט והתנתקתי עוד יותר מעצמי. איבדתי קשר עם הגוף שלי וקשה להחזיר אותו. איבדתי קשר עם המשפחה, עם אנשים מהסביבה ומהעבודה.
היו תקופות שנלחמתי ובשנה שעברה הייתי בשיאי ובאמת מבלי להשוויץ- דוגמה להתמודדות עם הפרעת אכילה. תמיד היו ירידות ועליות ותקופות שהדימוי העצמי היה נמוך והתפתתי לרדת ושוב הרגשתי רזה וחלשה וריקה.
אז יצא שעליתי אפילו יותר וכל הבגדים כמעט קטנים, וזה מפתה שלא להרוס, שלא לשים את השמיכה על הראש בבוקר ולא להתמודד עם העולם.
הפסקתי את הטיפול כי הרגשתי שהמטפלת תמיד הייתה בוחנת אותי ומבקרת את הגוף שלי(היא לא הייתה מומחית להפרעות אכילה).
העובדה שנתתה לעצמי ליפול רק הגבירה את החרדות החברתיות שתמיד איפשהו היו לי, אני פוחדת ללכת למקומות שהייתי בהם פעם בגלל עניין המשקל.
בשנה שעברה הצלחתי להתגבר, היו לי חיי חברה,הייתי קונה בגדים,יושבת בבתי קפה ואוהבת(פחות או יותר) את הגוף שלי. תמיד הייתה קצת נטייה לכאן או לכאן והייתי מצמצמת לפעמים בכוונה אבל זה היה פחות או יותר בגבולות הנורמה.
בזמן האחרון התחלתי ללכת לפעמים על הקצוות ואני רק מתוסכלת יותר ויותר מעצמי. לא ניסיתי אפילו להסתיר ולהראות נורמאלית והדאגתי לא רק את המשפחה.
זה מתסכל כי בתקופות המאוזנות יותר שלי הייתי רזה מאוד בגלל גנטיקה והקפדה על תזונה נכונה ופעילות גופנית ולמרות ההפרעה הצלחתי לאכול כמו בן אדם נורמאלי ולהתנהל ככזה. (שוב- פחות או יותר)
אני מדברת עם אמא שלי על כל הדברים האלה כי אין לי עם מי לדבר, והיא כנראה לא כל כך מבינה למה אני אומרת שהרסתי לעצמי את המטבוליזם בגלל כמה ימים שקרעתי את עצמי בספורט ואכלתי מעט. מבחינתה אני עדיין צעירה ורזה ובריאה ורק פה ושם לא מאוזנת.
אבל מבחינתי זה לא ככה. לא יכולה שלא לראות את העלייה במשקל כסוף העולם. לא מצליחה להחזיר לעצמי את הקשר עם הגוף שלי ולהתחבר שוב לעולם. מרגישה שהרסתי לעצמי את החיים.