הכתבה של חתני ב"מעריב"
מאת: איתי אשר בלב המהומות ============ קצת אחרי השעה עשר בבוקר שאלתי את ברוך מרזל אם הוא מרוצה. מסביב עפו אבנים ורימוני הלם שהרעידו את האדמה, ואת הוואדי למטה כיסה ענן כבד של גז מדמיע שקלח מעשרות הרימונים שירו השוטרים.מרזל, שהאיץ בחסידיו שקיללו את האמאמא של מוחמד, לעלות חזרה לאוטובוסים ממוגני הירי של "החברה לפיתוח השומרון," ולקפל את הצעדה, השיב: "בשביל הפעם הראשונה זה מצוין. בפעם הבאה נהיה עמוק יותר בפנים." אחרי דקה, בפניית פרסה מהירה, הם כבר לא היו שם. השאירו את השוטרים לנקות אחריהם. "פסטורליה," צחק מפקד מרחב העמקים, תת ניצב זהר דביר, "הכל בסדר." אבל אז סגן המפכ"ל, שלא "שמר על כוננות" והסתובב בלי קסדה חטף אבן בראש, ואום אל פאחם התחילה לבעור. בשמונה בבוקר המצב באמת נראה פסטורלי. כמו תשדיר בחירות של מרצ. קפה שחור. דב חנין. צעירים ערבים בכאפיות לצד יהודים עם ראסטות ופירסינג. דוכן מעוצב למכירת דגלי פלסטין בין סניף מקדונלדס לסניף של קפולסקי ברחוב השלום. שני חסידים מחויכים של נטורי קרתא. ניצן הורביץ".אין לכם מה לחפש פה," אמר לנו תושב העיר והציע ללוות אותנו לתוך אום אל פאחם. "כאן לא יהיה כלום. הבלגן יהיה שם למעלה. בשכונה של משפחת ג'אברין." הוא צדק. ברחוב אל הקווס (הקשתות) בשכונה של משפחת ג'אברין, כבר היה אפשר להריח את אבק השריפה. מאות שוטרי יס"מ ופרשים רעולי פנים, לובשי מדים שחורים ניצבו מול אלפי המפגינים. גם ביניהם היו לא מעט רעולי פנים, שאיימו לעצור את מרזל וחבריו בגופם. רק הגשם והברד הכבדים שלוו בקריאות "אללה עכבר," סייעו לצינון האווירה. המפגינים לא באמת יכלו לראות את אנשי הימין שלא באמת נכנסו לעיר. זה גם לא באמת שינה שום דבר. במזרח התיכון, זה ידוע, אף אחד לא ייצא פראייר. למרות שמרזל כבר היה בכלל בדרך לתל־רומיידה, כשהשמים התבהרו והגשם פסק, התחיל מטר אדיר של אבנים לעבר השוטרים. הם מצדם לא נשארו חייבים והשיבו בירי כבד של רימוני הלם וגז. זה נמשך יותר משעתיים ולא היה נראה שמישהו ממש רוצה שזה ייגמר. הרי מזמן לא הייתה לנו כאן איזה אינתיפאדה. "אם לא תגיע אספקה של תחמושת נצטרך גם אנחנו להתחיל לזרוק עליהם אבנים," סיכם את המצב יס"־ מניק עם עיניים צרובות מגז מדמיע. בשלב מסוים בחרו מפקדי המשטרה בטקטיקה הידועה של נסיגה והשהייה. השוטרים נסוגו לאחור תוך ירי בלתי פוסק, כשרעולי הפנים מזנבים בהם. זו הייתה מלכודת. התקדמות המפגינים אפשרה למפקדי המשטרה להחדיר לתוכם מסתערבים. וכשניתן האות עצרו לפחות עשרה משליכי אבנים ויצרו בלבול רציני. זה היה המהלך שסיים את יום הקרב. אחד המפגינים יצא מחבורת רעולי הפנים. הוא התקרב לקו הראשון של השוטרים וביקש מהם להמשיך ולהתרחק אחורה. "יאללה חאלס, נגמר," הוא אמר. "נגמר." בדרך הביתה, המומים מרמת האלימות והלומי גז מדמיע, החלטנו שאם אנחנו כבר בוואדי ערה, אז חייבים לעצור לאכול איזה חומוס. "מה קרה, אכלתם גז,"? שאל אותנו בעל המסעדה בכפר קרע. "אתם לא יודעים שצריך להצמיד בצל לפה ולנשום דרכו? זה הפתרון הכי טוב." "תגיד לי," עניתי לו. "אנחנו היהודים, מה אנחנו יודעים על גז."? הוא צחק. "וואלה צודק."
