החלילן מהמלין
שכח איזה חולדה בדרכו והיא, מכל הבתים בעולם הגיעה אלינו.עברנו שבועיים של סיוט. היא התמקמה בין המזנון למרפסת, מתחת למחשב ומאחורי הספה עמוסת כל החפצים שלא צריך.( באזור שבזמנו אמרתי שהוא לא מספיק טוב, אבל היחידי, לשכן עובדת זרה) היו אלו ימים של סיוט. כל מה שניסינו לעשות לא הואיל. היא כירסמה את המלכודות, עלתה לשולחן בסלון ופיצחה להנאתה גרעינים. וגם כשנלכדה באחת המלכודות שיחררה עצמה. כל אחד סיפר לי סיפורי אימה על מה שחולדה עשתה . לכלב בבנין סמוך כירסמו אוזן, זקנה שכנה נושכה על ידי חולדה..... סיפרו והלכו ואני נותרתי עם הפחדים והסיוטים. בלילות הסתגרתי בחדר.סגרתי את כל הדלתות שהחולדה לא תעבור לשם. אמא בכתה כשסגרתי את דלת חדרה ולא הבינה למה אני סוגרת. המידע על חולדה בבית לא חדר לתודעתה. רק כשהיא יצאה בשבת לסלון ואמא ראתה אותה היא נבהלה, וכמובן אחרי חמש דקות שכחה.בלילות לא ישנתי. כל רחש קטן הקפיץ אותי בחלומותיי ראיתי חולדות רבות נושכות את אמא שלי ואת מבט עיניה המתייסר.לבסוף הזמנתי מדביר.איך שהוא הגיע הוא הסביר לי שמדובר בחולדה ולא עכבר כמו שחשבתי. הניח רעל קטלני בכל מיני פינות, וחיכינו..... כעבור שלושה ימים, אתמול, ראיתי שהמלכודת רעל מתחת למדפסת פתוחה וריח חריף של נבלה. אחרי ששלחתי את אמא למרכז היום , המטפלת שלה הגיעה לעזור לי. למעשה היא עשתה את רוב העבודה. אני הייתי על סף עילפון. בעיקר כשראיתי את הפגר של החולדה. והאישה הנפלאה הזו הוציאה אותה משם ושטפה. זה היה אירוע אחד מסידרת אירועים, כמו שבירת המיטה שלי, המזגן שבק חיים וכו' ואני לא יכולתי יותר. התמוטטתי. לא הפסקתי לבכות. בכיתי על שלוש שנים של התמודדות עם האלצהיימר, שלוש שנים של מאבק בממסד, על בדידות ועייפות מצטברת. פשוט קרסתי. ולמרות שאמרתי מפורשות שאני בדיכאון התגובה אליי היתה כאילו אני צוחקת. כולם רגילים לראות אותי קשוחה. חזקה. זו שמטפלת בכולם, צוחקת ומלאת שמחת חיים ואופטימית. וההתעלמות הזו מהמצב הנפשי שלי רק הגבירה את עוצמת סערת הנפש. תחושות קשות של בדידות תהומית. בנוסף, בלילות שהסתגרתי בחדר התחלתי לקרוא ספר קטן על רגשות אשמה." למה אני מרגיש אשם כשלא עשיתי שום דבר רע?" של ד"ר קולבר. ספר שקניתי בשבוע הספר, כדי ללמוד על הנושא. היות ואני חשה שאני מגזימה ברגשות האשמה העצמית שלי, בעיקר כלפיי אמא.הספר קושר את רגשות האשמה למצבים בעבר בה חווינו התעללות רגשית מבני משפחה או החברים בבית הספר. ולמי שחווה בילדותו פגיעה מינית. קראתי והתחלתי להבין התנהגויות שלי. והספר הזה גרם לי לבכות לבכות על הילדה הקטנה והמפוחדת שבי, לבכות על שנים רבות ואבודות שהאשמתי את עצמי וחמור מזה " הענשתי את עצמי".... גם הלילה שאחרי השחרור מהחולדה לא היה טוב יותר. אמא היתה עצבנית ונצמדה אליי. וגם היום היא עצבנית. מי יודע אולי זו תגובתה לימים הקשים שעברו עלינו, תגובתה על התקפי הבכי הבלתי נשלטים שלי או שאולי היא מבשלת איזה התקררות. אני מקווה ששבת המלכה שיורדת עלינו תביא איתה מעט שלוות נפש לאמא ולי. סליחה שלא התעדכנתי עדיין בכל מה שקרה בפורום ובשלומכם ושבת שלום לכל חברותיי וחבריי פה.
שכח איזה חולדה בדרכו והיא, מכל הבתים בעולם הגיעה אלינו.עברנו שבועיים של סיוט. היא התמקמה בין המזנון למרפסת, מתחת למחשב ומאחורי הספה עמוסת כל החפצים שלא צריך.( באזור שבזמנו אמרתי שהוא לא מספיק טוב, אבל היחידי, לשכן עובדת זרה) היו אלו ימים של סיוט. כל מה שניסינו לעשות לא הואיל. היא כירסמה את המלכודות, עלתה לשולחן בסלון ופיצחה להנאתה גרעינים. וגם כשנלכדה באחת המלכודות שיחררה עצמה. כל אחד סיפר לי סיפורי אימה על מה שחולדה עשתה . לכלב בבנין סמוך כירסמו אוזן, זקנה שכנה נושכה על ידי חולדה..... סיפרו והלכו ואני נותרתי עם הפחדים והסיוטים. בלילות הסתגרתי בחדר.סגרתי את כל הדלתות שהחולדה לא תעבור לשם. אמא בכתה כשסגרתי את דלת חדרה ולא הבינה למה אני סוגרת. המידע על חולדה בבית לא חדר לתודעתה. רק כשהיא יצאה בשבת לסלון ואמא ראתה אותה היא נבהלה, וכמובן אחרי חמש דקות שכחה.בלילות לא ישנתי. כל רחש קטן הקפיץ אותי בחלומותיי ראיתי חולדות רבות נושכות את אמא שלי ואת מבט עיניה המתייסר.לבסוף הזמנתי מדביר.איך שהוא הגיע הוא הסביר לי שמדובר בחולדה ולא עכבר כמו שחשבתי. הניח רעל קטלני בכל מיני פינות, וחיכינו..... כעבור שלושה ימים, אתמול, ראיתי שהמלכודת רעל מתחת למדפסת פתוחה וריח חריף של נבלה. אחרי ששלחתי את אמא למרכז היום , המטפלת שלה הגיעה לעזור לי. למעשה היא עשתה את רוב העבודה. אני הייתי על סף עילפון. בעיקר כשראיתי את הפגר של החולדה. והאישה הנפלאה הזו הוציאה אותה משם ושטפה. זה היה אירוע אחד מסידרת אירועים, כמו שבירת המיטה שלי, המזגן שבק חיים וכו' ואני לא יכולתי יותר. התמוטטתי. לא הפסקתי לבכות. בכיתי על שלוש שנים של התמודדות עם האלצהיימר, שלוש שנים של מאבק בממסד, על בדידות ועייפות מצטברת. פשוט קרסתי. ולמרות שאמרתי מפורשות שאני בדיכאון התגובה אליי היתה כאילו אני צוחקת. כולם רגילים לראות אותי קשוחה. חזקה. זו שמטפלת בכולם, צוחקת ומלאת שמחת חיים ואופטימית. וההתעלמות הזו מהמצב הנפשי שלי רק הגבירה את עוצמת סערת הנפש. תחושות קשות של בדידות תהומית. בנוסף, בלילות שהסתגרתי בחדר התחלתי לקרוא ספר קטן על רגשות אשמה." למה אני מרגיש אשם כשלא עשיתי שום דבר רע?" של ד"ר קולבר. ספר שקניתי בשבוע הספר, כדי ללמוד על הנושא. היות ואני חשה שאני מגזימה ברגשות האשמה העצמית שלי, בעיקר כלפיי אמא.הספר קושר את רגשות האשמה למצבים בעבר בה חווינו התעללות רגשית מבני משפחה או החברים בבית הספר. ולמי שחווה בילדותו פגיעה מינית. קראתי והתחלתי להבין התנהגויות שלי. והספר הזה גרם לי לבכות לבכות על הילדה הקטנה והמפוחדת שבי, לבכות על שנים רבות ואבודות שהאשמתי את עצמי וחמור מזה " הענשתי את עצמי".... גם הלילה שאחרי השחרור מהחולדה לא היה טוב יותר. אמא היתה עצבנית ונצמדה אליי. וגם היום היא עצבנית. מי יודע אולי זו תגובתה לימים הקשים שעברו עלינו, תגובתה על התקפי הבכי הבלתי נשלטים שלי או שאולי היא מבשלת איזה התקררות. אני מקווה ששבת המלכה שיורדת עלינו תביא איתה מעט שלוות נפש לאמא ולי. סליחה שלא התעדכנתי עדיין בכל מה שקרה בפורום ובשלומכם ושבת שלום לכל חברותיי וחבריי פה.
