החלטתי להצטרף
ראש השנה בפתח , הסתיו מציץ מעת לעת , איחולי שנה טובה וכרטיסי ברכה , ילדים עם ילקוטים בדרכם לכיתה א´ , וכל אילו שאצל רובכם בוודאי מעלים חיוך והתרגשות נעימה , עבורי הם קיר מסמרים אין סופי שננעץ עמוק יותר ויותר בחזי , עם כל רוח קלילה או ברכה לבבית. אחי נהרג ביום שלפני ראש השנה , בערב החג הוא נקבר (בבוקר) וכשכולם , בכל הבתים , ישבו לארוחת החג המשפחתית , אני שמעתי את אמא שלי מספרת שהיא תרמה את איבריו , שכבתי לי לבדי , בחדרה , במיטה הגדולה שלה , מרגישה בפעם הראשונה מה זה אומר לחוות את החג המשפחתי הזה , כשמשפחתי שלי מונה רק שתיים - אני ואמא. עשר שנים עברו מאז , עשר שנים ארוכות , והשנה ראש השנה מכאיב יותר מתמיד , הרוח הסתוית הארורה הזאת ושירי החג הנוגים , שורטים את איברי , שורפים את נשמתי והאמת גם די מכלים את כוחותיי. זמן לחשבון נפש נקרא הזמן הזה - עשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה לכיפור - בין מותו של אלון - אחי לזה של מתי - אבי , עשרה ימים נוראים שאיש לעולם לא יבין עד כמה הם נוראים עבורי. אז אני אנסה , לענות לאתגר , ולסכם קצת את השנה שעברה , לספר לכם למה השנה הזאת כל כך קשה לעומת קודמותייה. השנה הזאת הייתה בפעם הראשונה שנה של התמודדות , עשר שנים עברו אבל מעולם לא דיברתי , מעולם לא בכיתי עם אחרים - רק עם עצמי. עשר שנים של הדחקות , של הכחשות , של להעניש את עצמי על מותו שלו בעוד אני ממשיכה לחיות , עשר שנים של לחפש הצדקה לעוול הנורא הזה - אם בדמות נתינה מוחלטת עד ביטול העצמי כמעט , ואם בדיכאון שנפל עלי אחת לתקופה ארוכה ודירבן אותי להצטער על כל חיוך , כל צחוק וכל אושר רגעי שחוויתי בתקופה ה"טובה" . אבל השנה הזאת הייתה אחרת , אולי היו אילו לימודי העבודה הסוציאלית , ואולי דווקא מותם של ידיד ושל כלבי האהוב לאחרונה , אבל באמצע שנה זו התחלתי בפעם הראשונה להתמודד , בפעם הראשונה לדבר , לטפל , לחשוב שאולי אני ראוייה לקיום ככל אדם אחר. לא קלים לי הימים האילו , אומנם אני מרגישה טוב יותר מכפי שהרגשתי בתקופה האחרונה , אבל הימים האילו שמגיעים עכשיו מפחידים אותי . אני מפחדת מהאושר שאופף את כולם , מפחדת מההתרגשות שבאוויר , מפחדת מהלבד בחג ומהאזכרה העשירית , פשוט מפחדת . מצחיק ככל שזה יישמע פיתחתי לי פוביית ספטמבר , כאילו נמתח מין קו שקוף שכזה שמבדיל בין החיים שהיו לי לבין אילו שעוד לפניי , כאילו יודעת אני שכשיעבור ראש השנה יילחש מלאך קטן , בדמותו של אחי - "תמשיכי , הרווחת את חייך , את ראוייה". הימים האילו מתקרבים - ביום רביעי האזכרה ומיד לאחריה החג , ואני משקיע מחשבות בלתכנן קדימה , איך עוברים אותם וכמה אני מחכה כבר לעתיד שאחרייהם , מנסה להגן על עצמי מהקושי שטמון בהם - לא הולכת לאזכרה השנה , מבקשת מחברות שיהיו איתי , ואני יודעת שאני רק צריכה לעבור אותם וכל שיבוא לאחר מכן יצדיק את שהיה. אני לא כל כך יודעת איך לסכם את ההודעה הזאת , רק לאחל לעצמי שיעברו להם , בצורה הקלה ביותר שתתכן , ולאחל לכולכם שבוע טוב - השבוע האחרון של שנת תשס"ב , מי ייתן ויביא איתו רמז לשנה טוב באמת. טלי
ראש השנה בפתח , הסתיו מציץ מעת לעת , איחולי שנה טובה וכרטיסי ברכה , ילדים עם ילקוטים בדרכם לכיתה א´ , וכל אילו שאצל רובכם בוודאי מעלים חיוך והתרגשות נעימה , עבורי הם קיר מסמרים אין סופי שננעץ עמוק יותר ויותר בחזי , עם כל רוח קלילה או ברכה לבבית. אחי נהרג ביום שלפני ראש השנה , בערב החג הוא נקבר (בבוקר) וכשכולם , בכל הבתים , ישבו לארוחת החג המשפחתית , אני שמעתי את אמא שלי מספרת שהיא תרמה את איבריו , שכבתי לי לבדי , בחדרה , במיטה הגדולה שלה , מרגישה בפעם הראשונה מה זה אומר לחוות את החג המשפחתי הזה , כשמשפחתי שלי מונה רק שתיים - אני ואמא. עשר שנים עברו מאז , עשר שנים ארוכות , והשנה ראש השנה מכאיב יותר מתמיד , הרוח הסתוית הארורה הזאת ושירי החג הנוגים , שורטים את איברי , שורפים את נשמתי והאמת גם די מכלים את כוחותיי. זמן לחשבון נפש נקרא הזמן הזה - עשרת הימים הנוראים שבין ראש השנה לכיפור - בין מותו של אלון - אחי לזה של מתי - אבי , עשרה ימים נוראים שאיש לעולם לא יבין עד כמה הם נוראים עבורי. אז אני אנסה , לענות לאתגר , ולסכם קצת את השנה שעברה , לספר לכם למה השנה הזאת כל כך קשה לעומת קודמותייה. השנה הזאת הייתה בפעם הראשונה שנה של התמודדות , עשר שנים עברו אבל מעולם לא דיברתי , מעולם לא בכיתי עם אחרים - רק עם עצמי. עשר שנים של הדחקות , של הכחשות , של להעניש את עצמי על מותו שלו בעוד אני ממשיכה לחיות , עשר שנים של לחפש הצדקה לעוול הנורא הזה - אם בדמות נתינה מוחלטת עד ביטול העצמי כמעט , ואם בדיכאון שנפל עלי אחת לתקופה ארוכה ודירבן אותי להצטער על כל חיוך , כל צחוק וכל אושר רגעי שחוויתי בתקופה ה"טובה" . אבל השנה הזאת הייתה אחרת , אולי היו אילו לימודי העבודה הסוציאלית , ואולי דווקא מותם של ידיד ושל כלבי האהוב לאחרונה , אבל באמצע שנה זו התחלתי בפעם הראשונה להתמודד , בפעם הראשונה לדבר , לטפל , לחשוב שאולי אני ראוייה לקיום ככל אדם אחר. לא קלים לי הימים האילו , אומנם אני מרגישה טוב יותר מכפי שהרגשתי בתקופה האחרונה , אבל הימים האילו שמגיעים עכשיו מפחידים אותי . אני מפחדת מהאושר שאופף את כולם , מפחדת מההתרגשות שבאוויר , מפחדת מהלבד בחג ומהאזכרה העשירית , פשוט מפחדת . מצחיק ככל שזה יישמע פיתחתי לי פוביית ספטמבר , כאילו נמתח מין קו שקוף שכזה שמבדיל בין החיים שהיו לי לבין אילו שעוד לפניי , כאילו יודעת אני שכשיעבור ראש השנה יילחש מלאך קטן , בדמותו של אחי - "תמשיכי , הרווחת את חייך , את ראוייה". הימים האילו מתקרבים - ביום רביעי האזכרה ומיד לאחריה החג , ואני משקיע מחשבות בלתכנן קדימה , איך עוברים אותם וכמה אני מחכה כבר לעתיד שאחרייהם , מנסה להגן על עצמי מהקושי שטמון בהם - לא הולכת לאזכרה השנה , מבקשת מחברות שיהיו איתי , ואני יודעת שאני רק צריכה לעבור אותם וכל שיבוא לאחר מכן יצדיק את שהיה. אני לא כל כך יודעת איך לסכם את ההודעה הזאת , רק לאחל לעצמי שיעברו להם , בצורה הקלה ביותר שתתכן , ולאחל לכולכם שבוע טוב - השבוע האחרון של שנת תשס"ב , מי ייתן ויביא איתו רמז לשנה טוב באמת. טלי
