החלטתי להפסיק לחתור
רציתי להפסיק. הייתי מיואשת, כאבו לי הזרועות מהחתירה הבלתי פוסקת, וגם הלב שלי כאב. כאב נוראות. כבר לא בטוחה שרוצה להיות אימא, כבר לא יודעת אם זה שווה את הדמעות. ואז נתקלתי בקטע הבא: "כשהביטה קדימה לא ראתה פלורנס צ´דוויק כלום מלבד קיר מוצק של ערפל. גופה היה מאובן. היא שחתה קרוב ל - 16 שעות. היא כבר הוכתרה כאישה הראשונה שחצתה את תעלת למאנש לשני הכיוונים. עכשיו בגיל 34, היא חתרה להפוך לאישה הראשונה ששחתה מקטלינה איילנד לחוף הקליפורני. באותו בוקר של הארבעה ביולי 1952, הים דמה לאמבט קרח, הערפל היה כל כך סמיך שהיא בקושי ראתה את סירות הלווי שלה. כרישים שעטו אל דמותה המוארכת, רק כדי להסתלק מול יריות רובה. נאבקת באחיזתו הקרה של הים, היא המשיכה הלאה - שעה אחר שעה - בעוד מיליונים צופים בה בטלוויזיה. לצידה של פלורנס, באחת הסירות המלוות, השמיעו לה אימה והמאמן שלה קריאות עידוד. הם אמרו לה שזה ממש קרוב. אבל היא לא ראתה אלא ערפל. הם דחקו בה לא לפרוש לפני הסיום. היא מעולם לא עשתה זאת… עד אז. כשרק חצי קילומטר מפריד בינה לבין קו הסיום, היא בקשה להימשות מהמים. עודה מפשירה את גופה הקפוא, היא סיפרה לאחד העיתונאים: "שמע אני לא מחפשת לעצמי תירוצים, אבל אילו הייתי יכולה לראות את קו החוף, אולי הייתי עושה את זה". לא היו אלה התשישות, או אפילו המים הקרים שהביסו אותה, זה היה הערפל. היא לא הצליחה לראות את מטרתה . כעבור חודשיים היא ניסתה שוב. הפעם, למרות אותו ערפל סמיך, היא שחתה באמונה שלמה, כשתמונת מטרתה בהירה מול עיניה. היא ידעה שאי שם מאחורי הערפל הייתה אדמה, והפעם היא עשתה את זה! פלורנס צ´דוויק הפכה האישה הראשונה שחצתה את תעלת קטלינה, ואף השיגה את השיא הגברי בשעתיים תמימות" (כותב אלמוני בספר "סיפורים שמחממים את הלב"). אני יודעת שאחרי קטע כזה מתאים להכריז על הריון. אבל לא. אני לא בהריון, ונראה לי שזה גם לא יקרה, לפחות לא החודש. מה שרציתי לומר במגילה הארוכה הזו, הוא בגלל שאני רואה מדי פעם נשים שמתייאשות ועוזבות. אלוקים עדי שגם אני רציתי לעשות זאת לא פעם. וכשקראתי את הקטע הזה קלטתי שאני חושבת שאני מבינה מה הבעיה שלנו - אנחנו לא יכולות לראות את קו הסיום!!! הוא יכול לבוא החודש והוא יכול לבוא עוד 6 שנים. ואנחנו לא נדע זאת. ובגלל זה אנחנו יכולות להתייאש ולרצות להפסיק לחתור. אז היום הזה, אני מזכירה לעצמי את המטרה שלי, ומעמידה אותה מול עיני. ואני ממשיכה לחתור אני לא אתייאש. לפחות לא היום. בהצלחה לכולנו, תוליק.
רציתי להפסיק. הייתי מיואשת, כאבו לי הזרועות מהחתירה הבלתי פוסקת, וגם הלב שלי כאב. כאב נוראות. כבר לא בטוחה שרוצה להיות אימא, כבר לא יודעת אם זה שווה את הדמעות. ואז נתקלתי בקטע הבא: "כשהביטה קדימה לא ראתה פלורנס צ´דוויק כלום מלבד קיר מוצק של ערפל. גופה היה מאובן. היא שחתה קרוב ל - 16 שעות. היא כבר הוכתרה כאישה הראשונה שחצתה את תעלת למאנש לשני הכיוונים. עכשיו בגיל 34, היא חתרה להפוך לאישה הראשונה ששחתה מקטלינה איילנד לחוף הקליפורני. באותו בוקר של הארבעה ביולי 1952, הים דמה לאמבט קרח, הערפל היה כל כך סמיך שהיא בקושי ראתה את סירות הלווי שלה. כרישים שעטו אל דמותה המוארכת, רק כדי להסתלק מול יריות רובה. נאבקת באחיזתו הקרה של הים, היא המשיכה הלאה - שעה אחר שעה - בעוד מיליונים צופים בה בטלוויזיה. לצידה של פלורנס, באחת הסירות המלוות, השמיעו לה אימה והמאמן שלה קריאות עידוד. הם אמרו לה שזה ממש קרוב. אבל היא לא ראתה אלא ערפל. הם דחקו בה לא לפרוש לפני הסיום. היא מעולם לא עשתה זאת… עד אז. כשרק חצי קילומטר מפריד בינה לבין קו הסיום, היא בקשה להימשות מהמים. עודה מפשירה את גופה הקפוא, היא סיפרה לאחד העיתונאים: "שמע אני לא מחפשת לעצמי תירוצים, אבל אילו הייתי יכולה לראות את קו החוף, אולי הייתי עושה את זה". לא היו אלה התשישות, או אפילו המים הקרים שהביסו אותה, זה היה הערפל. היא לא הצליחה לראות את מטרתה . כעבור חודשיים היא ניסתה שוב. הפעם, למרות אותו ערפל סמיך, היא שחתה באמונה שלמה, כשתמונת מטרתה בהירה מול עיניה. היא ידעה שאי שם מאחורי הערפל הייתה אדמה, והפעם היא עשתה את זה! פלורנס צ´דוויק הפכה האישה הראשונה שחצתה את תעלת קטלינה, ואף השיגה את השיא הגברי בשעתיים תמימות" (כותב אלמוני בספר "סיפורים שמחממים את הלב"). אני יודעת שאחרי קטע כזה מתאים להכריז על הריון. אבל לא. אני לא בהריון, ונראה לי שזה גם לא יקרה, לפחות לא החודש. מה שרציתי לומר במגילה הארוכה הזו, הוא בגלל שאני רואה מדי פעם נשים שמתייאשות ועוזבות. אלוקים עדי שגם אני רציתי לעשות זאת לא פעם. וכשקראתי את הקטע הזה קלטתי שאני חושבת שאני מבינה מה הבעיה שלנו - אנחנו לא יכולות לראות את קו הסיום!!! הוא יכול לבוא החודש והוא יכול לבוא עוד 6 שנים. ואנחנו לא נדע זאת. ובגלל זה אנחנו יכולות להתייאש ולרצות להפסיק לחתור. אז היום הזה, אני מזכירה לעצמי את המטרה שלי, ומעמידה אותה מול עיני. ואני ממשיכה לחתור אני לא אתייאש. לפחות לא היום. בהצלחה לכולנו, תוליק.
