יוסי הטייקון של ענת
New member
החלטות קשות ../images/Emo4.gif
לספר של קארלי פיורינה, מנכ"לית HP שהודחה לפני שנה, ושיצא לפני שבוע לאור - קוראים "החלטות קשות". היה אפשר להתייחס לספר ולטענות שבו ברצינות יותר גדולה, אילולא היא נפרדה ממשרתה עם "מצנח זהב" של מיליוני דולרים וחברות בכל מיני דירקטוריונים. אנו, הפועלים קשי יום, החלטותינו רבות משמעות באותה מידה, אלא שלא נילווה להם הזוהר של טיסה במטוס הפרטי. י', ידידה שלי באה לתל-אביב, ובשל מצוקת חניה וזמן, ההתלבטות שלי היתה בין "האווזים", או "טאטי", משמע – לא להזיז את המכונית מהחנייה המצויה במשורה. התלבטות לא משהו. גם לגרועים שבאויבי לא אציע את "האווזים" - המסעדה בה אני נאלץ לאכול פעמיים שלוש בשבוע – עסקית לא מלהיבה הכוללת שיפוד אחד – בלמעלה מ-40 שקלים. (יש "בונוס" – תוספת 5 שקלים על שתיה שאינה מיצתפוזים) וכך נותרה האופציה השניה, "טאטי". המסעדה התפרסמה לפני כמה חודשים כשכלי הרכב של בעליה פוצץ על ידי שוטפי כלים ממורמרים. בחגים פורסם ראיון עם הבעלים, זוג בחורות שסיפרו על עבודתן הקשה. הכל טוב ויפה, אלא שבמקום יש אוכל יקר ושירות מחורבן: זה כבר הפך לבדיחה קבועה בקרב עמיתי לעבודה – בפעמים שאנו מחליטים "למרוד" ולא ללכת ל"האווזים" – שאני מבקש מיונז לצד ההמבורגר, ולא זוכה לקבלו. עמיתתי מבקשת לא לייבש לה הבשר, ולקבלו רייר – אך בעקביות מקבלת וול-דאן. גם בקשות צנועות יותר – כגון שהמרק יהיה חם (אני אוהב רותח, אבל עושה פשרות בחיים), או כוס מים מהברז – לא זוכות להיענות. בעקביות! שיא השיאים היה כשהעורך הראשי שלי חיכה פעם 25 דקות למנה שלו (סלט, לא איזו יצירת פאר) ונענה על ידי אחראית המשמרת, לא מלצרית מן השורה: "מה, אתה לא רואה שאנחנו עובדים פה?". מאז, אגב, הם לא מקבלים ממנו תשר. לא זה לא קשור אלינו, זו פשוט העובדה שאיננו חשובים ומפורסמים כשאר יושבי המקום (סלבס מערוץ 10 הנמצאים באותו בניין), אשר במופגן זוכים ליחס מפלה לחיוב. ולפרטים – י' ביקשה שהקפה ההפוך יגיע לפני האוכל. זה כמובן לא קרה- הקפה הגיע לאחר מכן. י' הזמינה מרק עדשים. שאלה את המלצר – "יש בו עדשים?", ונענתה בחיוב. הגיעה מחית א-לה-גרבר, שהיתה לא חמה, ומנגד – גם לא היו בה עדשים. אה, והיא גם לא היתה טעימה. חיכתה כמה דקות למלצר, על מנת להחזיר את המנה, וכשזה לא הגיע, קמה י' בעצבים והלכה לאחראית משמרת. יצויין כי י' היא אחת שאוכל אינו בראש מעייניה, ופורום מסעדות אינו בתפריט האינטרנטי שלה. רצתה לאכול כדי לשבוע, לא ליהנות באופן יוצא דופן. כשסוף סוף נאספה מנתה, לקחו ממנה, בלי לשאול אותה, גם את הלחם שהזמינה, כולל פרוסה מרוחה ואכולה בחלקה... י' לא התייאשה, והזמינה סלט ירקות ובו גבינה מסריחה וצ'יפס בטטה. עבדכם הנאמן אינו אנין טעם כמו זוגתו שתחיה, אבל יעיד ביושר והגינות – המנה היתה פשוט מגעילה. הבטטה היתה קרה ולא טעימה, ומנגד היתה רוויית שמן. עודף חסה ומיעוט מרכיבים אחרים גרם לכך שסירבתי לשלם עליה. מסקנות – להביא אוכל מהבית לעבודה; ליסוע לארקפה בקניון גבעתיים; לפצוח ביוזמה סטארט-אפיסטית: לפתוח מסעדה ב"בית הורד" עם קונספט מהפכני – טעים ולא יקר. הייתכן כי יש כזה דבר? כן, רק לא בדרך השלום 53 תל אביב פינת גבעתיים.
לספר של קארלי פיורינה, מנכ"לית HP שהודחה לפני שנה, ושיצא לפני שבוע לאור - קוראים "החלטות קשות". היה אפשר להתייחס לספר ולטענות שבו ברצינות יותר גדולה, אילולא היא נפרדה ממשרתה עם "מצנח זהב" של מיליוני דולרים וחברות בכל מיני דירקטוריונים. אנו, הפועלים קשי יום, החלטותינו רבות משמעות באותה מידה, אלא שלא נילווה להם הזוהר של טיסה במטוס הפרטי. י', ידידה שלי באה לתל-אביב, ובשל מצוקת חניה וזמן, ההתלבטות שלי היתה בין "האווזים", או "טאטי", משמע – לא להזיז את המכונית מהחנייה המצויה במשורה. התלבטות לא משהו. גם לגרועים שבאויבי לא אציע את "האווזים" - המסעדה בה אני נאלץ לאכול פעמיים שלוש בשבוע – עסקית לא מלהיבה הכוללת שיפוד אחד – בלמעלה מ-40 שקלים. (יש "בונוס" – תוספת 5 שקלים על שתיה שאינה מיצתפוזים) וכך נותרה האופציה השניה, "טאטי". המסעדה התפרסמה לפני כמה חודשים כשכלי הרכב של בעליה פוצץ על ידי שוטפי כלים ממורמרים. בחגים פורסם ראיון עם הבעלים, זוג בחורות שסיפרו על עבודתן הקשה. הכל טוב ויפה, אלא שבמקום יש אוכל יקר ושירות מחורבן: זה כבר הפך לבדיחה קבועה בקרב עמיתי לעבודה – בפעמים שאנו מחליטים "למרוד" ולא ללכת ל"האווזים" – שאני מבקש מיונז לצד ההמבורגר, ולא זוכה לקבלו. עמיתתי מבקשת לא לייבש לה הבשר, ולקבלו רייר – אך בעקביות מקבלת וול-דאן. גם בקשות צנועות יותר – כגון שהמרק יהיה חם (אני אוהב רותח, אבל עושה פשרות בחיים), או כוס מים מהברז – לא זוכות להיענות. בעקביות! שיא השיאים היה כשהעורך הראשי שלי חיכה פעם 25 דקות למנה שלו (סלט, לא איזו יצירת פאר) ונענה על ידי אחראית המשמרת, לא מלצרית מן השורה: "מה, אתה לא רואה שאנחנו עובדים פה?". מאז, אגב, הם לא מקבלים ממנו תשר. לא זה לא קשור אלינו, זו פשוט העובדה שאיננו חשובים ומפורסמים כשאר יושבי המקום (סלבס מערוץ 10 הנמצאים באותו בניין), אשר במופגן זוכים ליחס מפלה לחיוב. ולפרטים – י' ביקשה שהקפה ההפוך יגיע לפני האוכל. זה כמובן לא קרה- הקפה הגיע לאחר מכן. י' הזמינה מרק עדשים. שאלה את המלצר – "יש בו עדשים?", ונענתה בחיוב. הגיעה מחית א-לה-גרבר, שהיתה לא חמה, ומנגד – גם לא היו בה עדשים. אה, והיא גם לא היתה טעימה. חיכתה כמה דקות למלצר, על מנת להחזיר את המנה, וכשזה לא הגיע, קמה י' בעצבים והלכה לאחראית משמרת. יצויין כי י' היא אחת שאוכל אינו בראש מעייניה, ופורום מסעדות אינו בתפריט האינטרנטי שלה. רצתה לאכול כדי לשבוע, לא ליהנות באופן יוצא דופן. כשסוף סוף נאספה מנתה, לקחו ממנה, בלי לשאול אותה, גם את הלחם שהזמינה, כולל פרוסה מרוחה ואכולה בחלקה... י' לא התייאשה, והזמינה סלט ירקות ובו גבינה מסריחה וצ'יפס בטטה. עבדכם הנאמן אינו אנין טעם כמו זוגתו שתחיה, אבל יעיד ביושר והגינות – המנה היתה פשוט מגעילה. הבטטה היתה קרה ולא טעימה, ומנגד היתה רוויית שמן. עודף חסה ומיעוט מרכיבים אחרים גרם לכך שסירבתי לשלם עליה. מסקנות – להביא אוכל מהבית לעבודה; ליסוע לארקפה בקניון גבעתיים; לפצוח ביוזמה סטארט-אפיסטית: לפתוח מסעדה ב"בית הורד" עם קונספט מהפכני – טעים ולא יקר. הייתכן כי יש כזה דבר? כן, רק לא בדרך השלום 53 תל אביב פינת גבעתיים.
