החלטה

בוני15

New member
החלטה

שלום ותודה על התגובות בן זוגי חולה במאניה דיפרסיה מאז היותו בן 20 (היום הוא בן 45) מאז הוא מטופל על ידי פסיכיאטר ועליו לקחת תרופות על בסיס קבוע. ההתקפים שלו קשים ואף אושפז כמה פעמים, מסיבות שונות הוא מפסיק . הדילמה בה אני נמצאת היא שעל אף התקשורת היפה ביננו אני מרגישה כי מוטל עלי עול כבד. לאורך ארבעת השנים שלנו יחד הבהרתי לו את אהבתי ותמכתי בו גם כלכלית. (למרות שכגרושה מצבי לא מזהיר) . כמו כן הוא מצפה ממני להיות אחראית על נטילת התרופות ומתעוררת בי השאלה האם המחיר הוא כבד והכל למען אהבה? למען הצחוק ? האם אהבה זו היא אשליה? . לטענתו הפעם האחרונה בה הפסיק את הכדורים היתה מחשש שאני אפרד ממנו , טיעון זה אני מוצאת כמניפולציה . במיוחד מפחיד אותי העתיד. הבחור ללא משפחה שיכולה לתמוך בו וללא תשתית כלכלית מצב המביא ליחסי תלות בי. (האם זו אהבה?) האם באמת שווה לי זוגיות כזו כאשר ברקע מצוקות המביאות אותי לעומס רגשי וחרדה .
 

hilabarak

New member
לדעתי תפרידי בין זוגיות לאהבה

זו חוכמה קטנה לאהוב ולפנק ולתקשר בזמנים טובים. הזוגיות עצמה גם כוללת את הזמנים הקשים, את הימים בהם יש מריבות ובעיות ומתחים (לפעמים בעיות בכלל מחוץ לבית שמוצאות דרכן הביתה כמו לחצים בעבודה). לדעתי בן זוגך הוא אולי פרטנר לאהבה, אך לא לזוגיות. כי ברגעים הקשים הוא "נעלם" ומפסיק כדורים ובכך מסיר מעליו אחריות. בעיני אכן אהבה זו היא אשלייה, כי היא מבוססת רק על הרגעים הטובים, ואיננה לוקחת את סך המכלול שכולל גם את הרגעים הנוראיים של התקף ואישפוז ואובדן הכנסה ותמיכה כלכלית (שלך בו) ואני מניח אפילו את הפחד התמידי שאת חשה בו שבוא יפסיק לקחת את הכדורים. לדעתי עלייך לחתוך. האיש איננו האבא של ילדייך, אין סיבה להעמיד עצמך בנטל כה כבד. גם ככה זו מחלה מסובכת, בטח ובטח עם "סרבן טיפול".
 
מתוך מה שלמדתי מדברייך...

אני חוששת כי בן-הזוג שלך קושר אותך אליו באמצעות מניפולציות, הכוללות גם יצירת רגשות-אשמה. כלל פסיכולוגי ידוע הוא שהחלש מבקש לשעבד לעצמו, באמצעות מניפולציות, את אותו האדם שהוא מרגיש תלוי בו. אינני מבינה- מדוע את צריכה לתמוך בו כלכלית? הרי אדם צעיר כבן זוגך, המטופל בכדורים פסיכיאטריים, מסוגל לעבוד ולכלכל עצמו בכבוד. אינני מבינה גם מדוע, לכל אורך ארבע השנים שאתם יחד, הסכים בן-זוגך לכך שתתמכי בו כלכלית (!!!). כפי שאמרת בעצמך- כאישה גרושה ואם לילדים, גם כך מוטל עלייך עול לא קטן גם מהבחינה הכלכלית. להפסיק כדורים מחשש שתיפרדי ממנו??!! נו, באמת... ומה הוא מבקש? שתבטיחי לו שלא תפרדי ממנו, כתנאי לכך שישוב ליטול את הכדורים? יפה אמרת כשהגדרת את זיקתו אליך כיחסי תלות. אך את אינך אשמה שהוא כזה, ואל לך ליפול למלכודת הרגשית שהוא טומן לך! יש לך חיים משלך, ילדים לטפל בהם, וגם את הזכות המלאה לזוגיות מלאה ומספקת- ולא כזאת שתגרום לך לעומס רגשי ולחרדה. הייתי מציעה לך לסיים את הקשר עמו. אם את עדיין מאד אוהבת וחפצה לתת לאיש הזדמנות נוספת, התני זאת בשני תנאים שתציבי בפניו: האחד- שישוב ליטול את הכדורים שלו, על בסיס קבוע (ואם יחדל מנטילתם- לא תישארי עמו). השני- שישיג לעצמו עבודה שתוכל לכלכל אותו בכבוד- את אינך צריכה לתמוך בו כלכלית!
 
החלטות

בתור מתמודד עם מאניה דיפרסיה בעצמי אנסה לתרום משהו. 1. הרצון להפסקת הכדורים קיים כמעט אצל כל אחד עם המחלה הזו. השאלה היא למה. את לא מפרטת את הסיבות שלו, וזה מקור הצרה. את כותבת שהוא סובל מהתקפים חוזרים כך שעל פי מה שידוע לי הוא חייב תרופות. אם הוא מחליט להפסיק אותן האחריות על ההתקפים היא שלו בלבד, ואת רשאית להפסיק איתו את הקשר. אין תירוץ לאדם שמטיל את עצמו על הזולת ללא סיבה מספקת, שהיא רק חוסר ברירה. אז אם יש לו ברירה, תעמידי אותו באופן ברור על הברירה שיש לו. או תרופות או שהקשר בסכנה. רק תוודאי שהוא במצב שמאפשר לו להחליט באופן יציב. את יכולה גם להתייעץ עם הרופא שלו. 2. אהבה מתמשכת מחייבת הקרבה. ויש לך נכונות לכך. אבל אם נראה לך שאת לא מסוגלת להקריב כל כך הרבה אל תכנסי למעגל של עול וקריסה ואשמה. החובה שלו לייצב את עצמו עולה על חובתך לעזור לו. אי אפשר לעזור למי שלא עוזר לעצמו. וזה בסדר גמור לומר לו ייצב את עצמך או שאני הולכת. יש מצבים בהם אנשים נכנסים להתקפים חוזרים למרות התרופות אבל זה כבר סיפור אחר וככל הנראה לא הסיפור שלך. 3. יש קומונה בשם מתמודדים למען מתמודדים תמיכה נפשית. ויש גם קומונה לבני משפחה של נפגעי נפש. שם אולי תוכלי לקבל עוד עצות טובות. אסף
 
למעלה