החלטה לגיטימית

[ענת בן צבי]

החלטה לגיטימית

אחת השאלות החוזרות ונשנות של דליה היתה הלגיטמיות של ההחלטה על חינוך אלטרנטיבי כאשר הילד לא היה יום אחד בבית הספר. אני קוברת את התשובה כבר הרבה זמן (כואב מידי) ובעיקר מסבירה את ההגיון מאחוריה אבל זה מתבשל ומבשל אז הנה קצת באיחור למה לדעתי יש לי זכות להחליט בלי שהילד דרך בבית ספר: (1) חוויות אישיות (רק כמה קטנות בשביל הטעם): כיתה א' (יותר מעשרים שנה ואני עדיין זוכרת) המורה לא מצליחה להשליט שקט בכיתה הפתרון - אם לא תשתקו אני אחתוך לכם את הלשון עם סכין. לקח להורים כמה חודשים לעלות על זה המורה הועברה לבית ספר אחר... עדו בעלי בכיתה ה' דיסלקט, מתקשה בכתיבה, המורה כותבת ומוחקת במהירות. עדו מצביע ומבקש שהיא לא תמחק הכל כדי שהוא יכול להספיק. המורה ממשיכה בשלה. הילד מתחנן - המורה בשלה. הילד בוכה - המורה בשלה. (2) נסיתי גם אני להיות מורה. חלק מההחלטה ''חסרת האחריות'' שלי ללמוד את המערכת מבפנים לפני שהילד נכנס פנימה. וכך בזמן שאני עסוקה מעל הראש בדוקטורט שלי עשיתי גם את זה. 20 שנה עברו אולי דברים השתנו? לא! שוב מספר קטן של דוגמאות: תלמיד עם בעיות שלא נכנס לשיעורים ולא מתפקד מקבל מענה רק אחרי שילד אחר מקבל אבן בראש. ילדה שמגיעה לכיתה ו' ומסכמת על נביטה בצמח בעזרת הערך שבט הנבטים במדבר. (3) טבילת האש של יותם - לא צריך להגיע לגיל בית ספר כדי לעמוד מול המערכת ולהפסיד. בני בן השנתיים נכנס לגן שהחליט שמאבקי כוח עם ילד בין שנתיים יביאו אותו רחוק. את הפירות אנחנו עדיין קוטפים. אז כן אני חושבת שיש לי סיבות טובות לא להכניס את בני למערכת. מתנצלת מראש על הגישה התוקפנית זה היה פשוט חייב לצאת ואני כל כך נסיתי לא לתקוף עם זה אף אחד שפשוט קברתי בפנים. ענת

 

[b e c k y]

המערכת חולה מאד ואפילו לא מבינה זאת

אני אתן דוגמא קטנה שקרתה לפני 3 שנים. אז התלבטנו אם להכניס את איתמר לגן או לא. (הוא היה בן 3) ניגשנו לבת השכנים ששיחקה בחצר, היא גדולה מאיתמר בשנה ובדיוק עמדה לסיים את השנה הראשונה שלה בגן. שאלנו אותה "איך בגן שלך? נחמד שם? את אוהבת להיות שם? מה עושים בגן?" התשובה שלה היתה כזו (וזו התשובה המדוייקת כי הייתי כך כך מזועזעת שאני לא מצליחה לשכוח) " בגן שלי אסור לרוץ ואסור לצעוק. אסור לריב ואסור להגיד מילים לא יפות" וזהו. ניסינו לשאול מה עוד עושים בגן ואם יש דברים נחמדים אבל לא קיבלנו תשובות נוספות רק משיכת כתפיים. הזדעזנו לשמוע שילדה בת 4 אחרי שנה בגן מסוגלת לתת רק רשימה של איסורים ולא מסוגלת לספר אפילו על אירוע אחד נחמד בגן. (וזו ילדה אינטיליגנטית מאד) גם לאחרונה כשביררנו על בית הספר האיזורי קיבלנו תשובות דומות הפעם מהצוות ומההורים. כשאני שומעת תשובות כאלה אני רוצה להכניס לבן / בת שיחי בוקס. ולצרוח "מה את/ה לא רואה כמה זה מזעזע? כמה זה עלוב? כמה זה משפיל? אבל אנשים כנראה לא רואים ולא מבינים. לאחרונה שאלתי חברה שלי שהיא מורה בבית ספר יסודי ואני מעריכה אותה מאד כאישה נעימה ואינטיליגנטית, מה לגבי האלימות במערכת. היא ענתה לי במשיכת כתפיים ומן מבט מיואש ואמרה "אין מה לעשות נגד זה, זה בכל מקום" אהההה אהההה אההההה זה נורא. זה בכלל לא בכל מקום ובטח ובטח שזו לא צריכה להיות השיגרה של ילדים קטנים ורגישים. כמה עצוב.

 

[anat1963]

ענת יקרה, לחזק את דבריך

אני לא חושבת שעלינו לחפש דרכים להסביר ולהצדיק. אבל לא חשוב ... אולי אני טועה וההצדקה כן נדרשת. אז אני רק יכולה לאמר לך שאני במאה אחוז מסכימה לדבריך. אבל אני רוצה להוסיף שמהפורום מצטייר כאילו המערכת אינה מתאימה רק לילד הבעיתי. בעצם אולי אתן צודקות, אולי גם הדוגמאות שאביא מנסיוני כתלמידה תגדרנה גם אותי כתלמידה בעייתית. הדוגמא הראשונה התרחשה בהיותי בכתה ו. כידוע בתקופתנו מכתה ו עד ח (בבתי ספר של 8 כתות) היו הקבצות. אני הייתי חזקה מאוד בכל המקצועות העיוניים מלבד אנגלית, וכמובן שבכל הייתי בהקבצה א. בחשבון הגיע המצב לכדי כך שאפילו החומר של הקבצה א לא הווה אתגר עבורי, ועקב כך או שהייתי מרבה לפטפט ולהפריע או שהייתי כל הזמן נרדמת מול עיני המורה. כמובן שהיא כל הזמן נזפה בי. פעמים רבות בהפסקות נגשתי אליה ובקשתי שלטובת כולם תביא לי דפי עבודה עם חומר שמתאים לכתה ח ובהם אעסוק בזמן השיעור וכך גם לא ארדם מול עיניה וגם לא אפטפט. כמובן שהמורה סרבה וכולם (אבל בעיקר אני) סבלנו. הדוגמא הבאה במשך 3 השנים מ-ו עד ח, הפעם באנגלית. מה לעשות, בשפות אני די חלשה, ובעצם מבחינת ההקבצות ללא ספק התאמתי להקבצה ב. אבל ... המורה של הקבצה א התאהבה בי משום מה, וקלטה שהבעיה שלי היא באוצר המילים אבל בדקדוק אני מאוד חזקה. לאורך כל 3 השנים בנתה את המבחנים (לא ממש ברור לי איך) כך שמידע טוב של הדקדוק ניתן יהיה להצליח בהם מאוד גם ללא ידיעת מילים בודדות אפילו. עקב כך, במשך כל אותן 3 שנים כל המבחנים שלי באנגלית היו 100, אבל הידע שלי אפס , וכך עם אנגלית גרועה מאוד נשארתי כל 3 השנים בהקבצה א. הדוגמא הבאה, שוב במתימטיקה, בתיכון. כמובן כשהמורה קולטת שהתלמיד לא מעתיק את שיעורי הבית והמבחנים, אז אם הוא מגיע לתוצאות הנכונות היא לא יכולה לתת לו ציון נמוך במבחן גם אם לא רשם דרך או שהדרך שרשם לא הייתה הדרך שלמדה. היות שכבר אז למדתי בעצם הרבה לימוד עצמי, ולי יש את הדרכים הנוחות לי שהן לא תמיד תואמות את הדרכים של המורה, ןחישובים רבים שאחרים נזקקים בשבילם למחשב כיס ולנייר ועט אני מחשבת בשניות בראש, אז גם פעמים רבות כתבתי מעט מאוד וכמעט רק את התוצאה הסופית. אז כמעט כל המבחנים שלי היו 100 והאחרים לא רחוקים מזה. אבל לציון בתעודה כמובן ניתן לשקלל גם גורמים נוספים, אז למרות שממוצע ציוני המבחנים שלי היה 99 או אולי 98, בתעודה קיבלתי או 9 או 8, אך ורק בגלל שהדרך שלי הייתה שונה משל המורה. אבל השיא היה בכתה י. באותה שנה הייתה שביתת המורים הארוכה ביותר בתולדות המדינה (חודש וחצי למי שלא זוכר). היות שאני מאוד אוהבת ללמוד, לא יכולתי לשבת כל התקופה הזאת בבית מבלי ללמוד כלום. לקחתי ספרים שמצאתי במקריות בביתי (לא מהספרים הרגילים של הכתה כי אותם כבר סיימתי ללמוד בחופש הגדול שלפני) והתחלתי ללמוד את החומר שבהם. לשמחתי היו אלה בעיקר ספרי מתמיטיקה לתיכון (לכתות י עד יב). עד שנסתיימה השביתה הספקתי לסיים את כל קטעי האלגברה שבספרים (אלגברה זה התחום הכי חזק שלי), וכשחזרנו ללמוד עשיתי טעות חמורה. באחת ההפסקות נגשתי אל המחנכת, שהייתה גם המורה שלי למתמטיקה ולפיסיקה, וספרתי לה מה שעשיתי בזמן השביתה. פשוט לא דמיינתי את תגובתה. מאותו רגע המורה לא הפסיקה להתנכל לי עד סוף שנת הלימודים. אני שוב לא יודעת איך, אבל בנתה את המבחנים במטרה להכשיל אותי, והצליחה לגרום לכך שאוציא ציונים בין 60 ל-80. בסוף השנה נערכו מבחנים במתמטיקה לכל מי שרצו ללמוד במסלולים הריאלי והביולוגי (אתן כבר יודעות שאני בחרתי ביולוגיה, שהייתה אהבתי כל חיי). כשסיימתי את המבחן (כרגיל ראשונה) ויצאתי מחדר הבחינה ראתה אותי המורה ולעגה לי: "בשביל מה נבחנת, הרי ממילא אין לך כל סיכוי?". כעבור זמן כשעל לוח המודעות פורסמו שמות התלמידים שהצליחו ונגשתי לראות, ראתה אותי המורה אחרי שהסתכלתי וכמובן ראיתי את שמי, אבל חשבה שעדיין לא הסתכלתי ואמרה: "אין לך מה ללכת להסתכל, ממילא נכשלת". כמובן הייתי בהלם ולא ידעתי איך להתייחס, לא האמנתי שהיא יכולה להיות עד כדי כך רעה ושקרנית. כשחזרתי הביתה וספרתי לאמי את הסיפור, היא מיד התקשרה למנהל וזה ביקש מהמזכירה לבדוק, והתשובה הייתה חד משמעית - בהחלט עברה עם רמז לכך שאפילו עברתי בגדול. כמובן שביא-יב למדתי ביולוגיה, וכמובן גם ששוב חזרתי להוציא ציונים גבוהים במתימטיקה. אז הנה, למרות שביסודי הייתי התלמידה המובילה בכל 5 הכתות, ולמרות שבתיכון אמנם ירדתי אבל לא הפכתי לתלמידה נחשלת, בכל זאת גם אני בהחלט מנפגעי מערכת החינוך, ואין לי שום סיבה לרצות שגם בתי תהייה בסכנה לעבור דברים דומים. אז מבחינתי ועד כמה שזה תלוי בי, בתי לא תתחיל אף פעם את דרכה במערכת.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

זה לגיטימי כי את אימו של הילד

זה לגיטימי גם אם המערכת מצויינת ואת חושבת שזה תואם את תפיסת עולמך. זה לגיטימי לא פחות מאשר לגיטימי להורים להחליט שזו חובה לשלוח ילדים למערכת. לגיטימי לכל הורה לפעול לטובת ילדו, בכל דרך בה יבחר. את הלגיטימיות אנחנו נותנים לעצמנו. בשאלתך את מבקשת אישור מאיתנו, מדליה, מהסביבה... את, ורק את צריכה להיות שלמה עם החלטתך. אם יש לילד אבא עם זכויות (בין אם את נשואה ובין אם את גרושה או בנפרד, לא תוכלי לממש את החלטתך על חינוך ביתי ללא תמיכה מלאה (הסכמה ושיתוף פעולה) של אבי הילד. בקיצור: ההחלטה לגיטימית. השאלה שעולה לפעמים היא: האם זו ההחלטה הנכונה. מן הסתם, חלק מאיתנו חושבים שכן

 

[ענת בן צבי]

אני מקבלת את התיקון

לא לגיטימי אלא נכון. אולי זה באמת העיקר. אני כהורה אחראי מנסה כל הזמן לבדוק את עצמי ולהבין את ההחלטות והתוצאות שנגזרות מהן. אבל למרות שלמשל בגן המרגיל של יותם לקח לנו חודש להבין את הבעיה ועוד חודש לפתור אותה עדיין אני לא סולחת לעצמי שחשבתי ''איזה מזל שיותם סגור ולא קולט שמתיחסים אליו רע'' במקום לתפוס שהוא סגור כי מתייחסים אליו רע וכי כל דקה בגן הזה גורמת נזק ולא רק אי נוחות. איך לא קלטתי שאם ילד לא רוצה ללכת הביתה אולי זה לא בגלל שטוב לו בגן אלא בגלל שלא אכפת לו יותר והצעצועים בגן טובים כמו אלה בבית. אולי בגלל זה אני רגישה לביקורת ולטענות שאני חסרת אחריות. אבל אני חושבת שמקרה הזה פשוט נמנעתי מלענות כדי לא לפגוע וגליתי אחרי זמן שזה פשוט רותח בפנים ושזה צריך להאמר. לגבי בן זוגי, אנחנו מסכימים בנקודה ומשנינו עדו הוא היותר קיצוני. אם כי סבתא של יותם איימה שאם לא נשלח אותו לבית הספר היא תודיע לרשיות - מזל שזה חוקי

. ענת

 

[חגית אמא של אלה]

לענת של יותם- ../images/Emo24.gif../images/Emo23.gif

מתנצלת?? בפנינו ?? מי כמונו מבינים !!! בתור ילדה קטנה הייתי מאוד ביישנית ומופנמת. שק חבטות אידיאלי לכל מורה מתוסכלת שלא ברור מה לה ולחינוך. אני זוכרת כל ליגלוג, כל השפלה וכל פגיעה כאילו היו אתמול. נדרתי נדר בגיל צעיר, שלילדים שלי זה לא יקרה. אני לא מוכנה לחשוף את אלה לאוירה כל כך לא תומכת ותחרותית, בה ה"חזק" מקבל לגיטימציה לפגוע ב"חלש". נכון, יש בתי ספר שאינם מוגדרים כחלופיים, אך האוירה בהם היא יותר משוחררת ותומכת. הם נדירים. אני חושבת שזה דווקא כן לגיטימי לעשות החלטה כזאת עבור ילדך, על סמך נסיון שלך. בדיוק כמו שלא תכניסי אותו לכוורת דבורים כי בעבר נעקצת ואת יודעת כמה כואב זה היה. לא הבנתי למה את קוראת להחלטה שלך "חסרת אחריות?"- לא הבנתי מההקשר. אני מחזקת את ידייך מאוד ומאחלת לכם וליותם להמשיך להיות מחוזקים.

 

[ענת בן צבי]

זה היה ציטוט ציני ../images/Emo4.gif

 

[zimes]

שאלה לא פחות חשובה

מנין הלגיטימיות כן לשלוח את ילדי למערכת שאיני משוכנעת שהיא הכי טובה בשבילו? או יותר מזה - שאיני מכירה אותה היטב לעומק?

 

[לזניה צמחונית]

על אותו המשקל

מעין הלגיטימיות לגדל את ילדיך בישראל? האם בדקת את תנאי המחיה בשאר מדינות העולם וגילית שבארץ יהיה להם הכי טוב?

 

[ענת בן צבי]

לזניה יקרה בתור מי שבדקה מקרוב

את המצב בחו''ל אני חושבת שאני יכולה להבטיח לך שבמקום שאתה מחשיב כבית הרבה יותר קל לדעת מה טוב ומה לא. חוץ מזה מי אמר שצריך למצוא את הכי טוב בעולם. צריך למצוא את הכי טוב בשבילי (וזה למשל כולל לחיות בארץ). ענת

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

../images/Emo6.gif אז מה את עושה בשויץ? ועוד עוברת

לשיקגו? חחחחח

 

[ענת בן צבי]

לבי במזרח ואנוכי בפאתי מערב...

עבודה!!! המנחה שלי עבר באמצע הדוקטורט לחו''ל וכדי לא לבזבז זמן עברתי גם אני (וגם כי הוא מנחה טוב). מי חשב.. לגבי שיקאגו במקצוע שלי אחרי הדורטורט מגיע הפוסט דוקטורט - בלי פוסט אין עבודה בארץ... אז רק אחרי פוסט מצויין אני יכולה לשאוף לחזור ולקבל עבודה במקצוע שאני מתלמדת עליו מזה 7 שנים (כלומר אחרי בערך 10 שנים של עבודה).. בקיצור לא ויתרתי על הגשמה עצמית והמחיר הוא לנסות להבין תפיסות אחרות בלי להפגע. יש בזה גם לימוד ועניין אבל גם הרבה קושי. אבל בסוף אני ולבי נתאחד..

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

ווואאאווו! איזו השקעה!! התרשמתי!!

 

[לזניה צמחונית]

אסביר שוב את הנקודה שרציתי להעביר

רוב האנשים מקבלים כמצב נתון את העובדה שהם יגדלו את ילדיהם בארץ, מכיוון שזהו המצב אליו נולדו. משום מה על הקביעה הזו אתם לא מערערים. הרי על פי אותו ההגיון של לבדוק לעומק את כל סוגי החינוך הקיימים על מנת לבדוק איזו שיטה הכי תתאים לילד הפרטי, יש גם צורך לבחון מדינות אחרות בעולם ולבדוק אולי שם יתאפשרו תנאים מתאימים יותר לגידול הילד (לדוגמה, מדינות ללא טרור, מדינות עם רווחה כלכלית גדולה יותר שתאפשר להורה להקדיש יותר זמן לילד, מדינות בהן הכבוד לזולת הוא חלק מהיום יום וכולי). כלומר, לדעתי מדובר בסך הכל באופנה. נושא החינוך הביתי הפך בשנים האחרונות לאופנתי, וכל הורה (לפחות ההורים הנמצאים כאן) מרגישים שזו החובה המוסרית שלהם כהורה לבדוק אולי שיטה זו מתאימה יותר לילד. וברור שכאשר בודקים לעומק, מתגלים דברים לא הכי מוצלחים בחינוך הממלכתי. וגם אם בודקים לעומק את החיים בארקץ, מגלים דברים לא מוצלחים אף הם. לכן אני לא כל כך מבינה את ההגיון של הורה המתעקש על חינוך ביתי מלא, ועדיין מאפשר לילדו לגור בארץ; לאכול ממתקים; לראות תוכניות רדודות בטלויזיה. הבנתם את ההגיון. וענת, העובדה כי את מעדיפה לגור בארץ לא משנה. כפי שאמרת, צריך למצוא מה הכי טוב בשביל כל אחד. אבל אנשים מקבלים כקבוע את העובדה שהם גרים בארץ, ולא מנסים למצוא היכן הכי יתאים להם לגור.

 

[ענת בן צבי]

טוב אז אני אנסה לענות שוב

לגבי חינוך ביתי כאופנה אני לא יודעת. אני עשיתי את הבחירה שלי לפני שנים - כמה מהסיבות את יכולה לראות בשרשור למטה. לגבי מה הכי טוב? לדוגמא יותם נמצא עכשיו בגן מצויין הוא ממש אוהבת אותו וזה ממש עוזר לו אבל אנחנו כמשפחה צרכים לעבור - המקצוע שלי מחייב מעבר ולבעלי אין עבודה כאן אז למרות שלילד זה הכי טוב כרגע כאן (או לפחות טוב מספיק כדי לרצות להשאר) אנחנו עוברים. אנחנו משפחה וצריך לחשב את סה''כ האושר שלנו. לגבי הסכנות בארץ. רק חיים בחו''ל יכולים להבהיר לך עד כמה הזיקה לארץ היא לא רק עניין שנולדתי שם. החברה שמקיפה אותי שונה ממני ותחושת השונה היום יומית יוצרת חיץ וסבל יום יומי. החיים במקום אחר מדגישים עד כמה ישראל היא בית. אני אוותר על הבית הזה רק אם לא אוכל להתפרנס ולפרהס את משפחתי שם. כל אחד יכול להגדיר את גבולות החיפוש שלו אחר אופציה טובה לילד. אבל תאמיני לי שלנתק ילד מהמשפחה שלו, השפה שלו, הסביבה שלו זה כל כך קשה שהמערכת הכי טובה לא בהכרח שווה את זה. תמיד תריך לשקול בעד ונגד. וחוץ מזה כמו שאמרתי קודם העולם גדול יש המון אופציות אני לא חושבת שאני בכלל יכולה להתחיל לסרוק את כולם. אני בוחרת מתוך מה שסביר.

 

[נאוה פרנס, נטורופתית]

החינוך הניתן לילדינו מורכב מהמון

אספקטים כולל האישיות שלנו, מערכות היחסים שלנו, המשפחה שבאנו ממנה, על כל מורכבותה, חברינו ושכנינו. מן הסתם, כל בחירה שנעשה בחיינו, תשפיע על חינוך ילדינו. זה כולל תחביבים, מקום מגורים, ו.. מערכת החינוך. ילדינו אינם נמלטים משום קושי שעובר עלינו - בכל מישור, והם מרוויחים מכל דבר שמסב לנו שמחה, סיפוק, ואריכות ימים. כשאני קמה בבוקר, אני לא חושבת על כל דבר: זה טוב זה רע לילד שלי... יותר מזה, יש דברים שאני יודעת שאינם טובים לו, ובכל זאת, אני מרגישה שאין לי אפשרות להעדיף כרגע את טובתו. זה לא סותר את העובדה, שכאשר אני מעבירה את הילד לרשות האחר, אני רוצה שיקבל יותר ממה שהוא מקבל ממני. אני רוצה אדם סבלני יותר, שמתמקד בילד שלי - בזמן נתון. בטח ובטח שלא אשאיר אותו באחריות מי שייפגע בו. זה ממש כמו מצב בו את רוצה לצאת ללימודים, או לבילוי. את לוקחת ביביסיטר - האם תשאירי את הילד עם כל אחד? אם לא תמצאי מישהו מתאים, את אולי תוותרי על מה שרצית... כך גם עם המערכת. הבחירה במקום מגורים היא פונקציה של המון דברים: לאומיות, נוחיות (הרגל), מטרות בחיים (כמו: מימוש עצמי), משפחה וכיוצ"ב.

 

[zimes]

נסיון לענות

אכן לא בדקתי איפה אני רוצה לגדל את ילדי. בחרתי בברירתת המחדל - המקום בו נולדתי, גדלתי, והמקום בו חיה משפחתי, הוא המקום שלי - לטוב ולרע. לומר לך את האמת? אני משערת, שברוב הנושאים, אני נוהגת לפי ברירת המחדל, ללא החלטה או בחירה, פשוט משום שאני לא מעלה בדעתי שאפשר אחרת. אני אפילו לא יכולה לתת לך דוגמאות - כי ברגע שאני מודעת למשהו, אני כבר חושבת עליו, ועל כן בוחרת ממש (גם אם הבחירה היא בברירת המחדל). כתבת אני לא כל כך מבינה את ההגיון של הורה המתעקש על חינוך ביתי מלא, ועדיין מאפשר לילדו לגור בארץ; לאכול ממתקים; לראות תוכניות רדודות בטלויזיה. בדומה, ניתן לומר "לא ברור ההגיון בהימנעות מאכילת ממתקים, לטובת אכילת ירקות, אם הירקות ממילא מרוססים.". עושים מה שניתן, כל אחד שם לו את הגבול במאמציו בכל תחום. וסתם, לסבר את אזנך - אין לנו טלויזיה בבית, וילדינו אוכלים מעט ממתקים, באופן יחסי. מותר לי, לפי אמות המידה שלך לחנך בבית?

 

[חגית אמא של אלה]

לזניה, אשתדל לענות כמיטב יכולתי

וזאת כי אני לא ממש בטוחה שעדיין הבנתי את הנקודה... גרתי בחו"ל במשך חמש שנים. חזרתי לארץ בהריון בחודש שביעי, מתוך החלטה שפוייה ומודעת שפה אני רוצה לגדל את בתי. אגב, אנשים רבים דווקא לא מקבלים את העובדה שהם גרים בארץ ודווקא כן עוזבים למקומות אחרים, באותה מידה שיש עלייה לארץ ממקומות אחרים. אני לא יודעת מה אורך נסיונך לחיות בחו"ל, אם בכלל יש כזה, אבל רק בשמי ומנסיוני אני יכולה לספר לך שאולי במקומות אחרים אין טרור והכלכלה טובה יותר, אבל אף מקום אחר הוא לא הבית שלי. בכל מקום אחר תמיד ארגיש זרה. תמיד יראו בי זרה. מקומות רבים אחרים נראים נפלאים מפה, וצריך להיות שם כדי להבין שכמעט בכל מקום יש איזשהן בעיות. זה יכול להיות מזג אויר, שפה, שינאת זרים או יוקר מחיה. ובלי שום ציניות אני רוצה לספר לך, שמנסיוני בחו"ל ומנסיון אחרים (יש לי עשרות חברים שחיים בחו"ל) אין כמו בארץ לגדל ילדים. הגנים בארץ הם מהגבוהים ברמתם שראיתי. יש לי חברים עם ילד ברומא, ושם הגן הוא מעין אולם גדול ומנוכר והילד בכלל לא זוכה לקבלת פנים בבוקר, אלא פשוט איכשהו משתלב במשחק עם ילדים אחרים. בקנדה הסטנדרט לשעות גן הוא שבע בבוקר עד שבע בערב. בארה"ב, בתה בת השנתיים של חברתי קוראת לגננת שלה "Miss" והדיסטנס שם בין הצוות לילדים הוא אבסורדי. בקיצור, זאת לא הסיבה שאני פה. אבל אם כבר משווים... לגבי החינוך הביתי כאופנה- לדעתי, כל מי ששוקל את האופציה מעצם היותה אופנתית (אגב, ממש לא היה לי מושג) לא יחזיק מעמד. כי בניגוד למה שרבים חושבים, זה לא תמיד קל. אם מחפשים "קל" אז אפשר לנסוע לטורונטו ולאשפז את הילד במעון ל-12 שעות. אני אישית זרמתי עם זה בזמנו כי זה הרגיש לי נכון, וכמה שאני חושבת על העתיד ובמקביל לומדת יותר את ענין החינוך הביתי, אני רואה אותה כאופציה שמאוד באה בחשבון.

 

[b e c k y]

שאלת מקום המגורים היא עינין חשוב

אני קושרת את שאלת מקום המגורים בשאלת סגנון החיים. זה לא עינין של אופנה. אני לא עושה את זה בגלל שזה מה ש"קול" לעשות כיום. אני עושה את זה כי זה מה שנכון לי לעשות וכי אני יכולה! השיקול איפה לחיות את חיי הפרטיים כאשה וכאמא במשפחה היא אחת החשובות ביותר. ישנם מקומות שאני לא אגור בהם. ולא צריך ללכת רחוק, אני לא מתכוונת לג'לג'וליה, אני מתכוונת אפילו לפתח תקווה. אני בטוחה שכאן בפורום יש כאלו שירימו גבה וישאלו את עצמם מה רע בפתח תקווה? אבל בשבילי סגנון מסויים של חיים עובר את הקווים האדומים שלי - קווים פרטיים מאד שמבוססים על הרגלי, תפיסת עולמי ויכולתי הכלכלית. בשאלת ישראל או לא ישראל התלבטתי הרבה. העובדה שאני חיה בחו"ל מהווה (אני חושבת) תשובה מצויינת לשאלה "מהן המסקנות האישיות שלי?" אני לא רואה בישראל מקום שראוי לחיות בו או לגדל בו ילדים. אני חיה בחו"ל וגיליתי פה חינוך ברמה שלא ראיתי בארץ (כי פשוט אין) ותחושת שייכות וקשר למקום שלא היתה לי מעולם בישראל. עזבתי את ישראל במצב בו היה לי הכל. חברים טובים, משפחה תומכת, בית פרטי באחד המקומות הנחשקים ביותר בארץ, כל הרהיטים, הציוד, המכוניות והכסף שאני זקוקה לו. יכולתי לשלוח את ילדי לבתי ספר פרטיים ולחיות חיים טובים ונוחים. ובכל זאת זה לא זה. למה? כי ישראל היא ארץ אוכלת יושביה. היא מדינה שהחלשים והבורים שולטים בה ולא אצולת האינטיליגנציה והממון. היא מקום שבו משפטים נגמרים בסימני קריאה ולא בנקודה. היא מקום שבו הנאה ורווחה הם סיבה להיתנצלות ולא לגאווה. אני לא רואה את עצמי חיה בישראל. אני חושבת שעיקרון המרכזי שמנחה אותי ואת שאר האנשים שכותבים פה בפורום הוא "לעשות טוב לעצמנו" לעשות את הבחירות הנכונות לנו ולא להיכנע לתכתיבים חיצוניים רק כי הם שם. לא להגיד "זה מה שיש ועם זה צריך להתמודד" כי זו תשובה של תבוסתנים. החזק באמת מכתיב את החוקים מחדש. החזק באמת מסתכל על המצב ומסוגל לבחון אותה על פי אמות המידה המוסריות שלו בלי לפחד מביקורת. החזק אומר לחברה שבה הוא חי " זה אולי הכי טוב שיש פה אבל זה לא מספיק טוב בשבילי - אני רוצה יותר טוב ואני אוביל אתכם לשם" זה מה שהקבוצה הזו ועוד קבוצות כמוה עושות. אנחנו בוחרים בטוב יותר. אנחנו מגדירים מחדש את סידרי העדיפויות, אנחנו שמים בראש מעיננו ובראש סדר העדיפויות שלנו את חינוך ילדנו. אנחנו לא אומרים "זה מה שיש" ולא מוכנים להתפשר על הדייסה הפושרת והדלוחה שמוגשת לנו על ידי משרד החינוך בתור "מערכת החינוך הישראלית". אנחנו קוראים תיגר על הבינוניות ועל ההליכה בתלם. אנחנו שואפים לטוב יותר, אנחנו יולדים את ילדנו ומגדלים אותם על מנת שיהיו אנשים שלמים יותר ומאושרים יותר (מצרך נדיר מאד כיום) אנחנו מגדלים את ילדנו להצלחה שלא נמדדת רק בכסף אלה גם בסיפוק אישי ובבניה של אנושות טובה יותר ובוגרת יותר. הבחירה איפה לחיות היא אישית. ישראל היא בחירה טובה כמו כל בחירה אחרת. השאלה היחידה היא האם נעשתה בחירה? מהכירות עם מחנכים בבית ועם אנשים שבוחרים בחיים לא קונוונציונאלים ובחינוך "אחר" לרוב התשובה היא חיובית.

 

[שמנתולה]

אכן החלטה לגיטימית

אני לא אלאה אותכם בסיפורי זוועה על בי"ס. לא שאין לי כאלה, יש אבל עזבו. אני פשוט אציג את עצמי - אות קלון למערכת החינוך בישראל. ואני לא מדברת על זמנים רחוקים, סיימתי תיכון לפני 9 שנים. אני אסכם את קורותי במערכת החינוך בקצרה: בכתה ד' אובחנתי כמחוננת. את כתה יב' סיימתי בבי"ס לחינוך מיוחד. ללא בגרות כמובן, גם לא חלקית. עכשו תעשו לבד את החשבון, כמה דפוקה המערכת שתוך 6 שנים הפכה אותי ממחוננת (גיל 10) לקשת למידה (גיל 16). ילדים עוד אין לי אבל כשיהיו הם לא יעברו את מה שאני עברתי. אני לא שוללת חינוך ממוסד אבל אני אהיה הרבה יותר זהירה ועירנית מהורי שראו וידעו ופשוט לא ידעו שאפשר אחרת...