החלטה חשובה ../images/Emo53.gif
שלום לכולם, אני בן 28 בעל תואר ראשון במדעי המדינה, במהלך התואר הראשון עבדתי בחברת הייטק ומהמון סיבות (שכר, מעמד וכדו') הייתי בטוח שעולם ההייטק הוא הכיוון שלי בחיים.לכן, זה היה ברור לי שאת התואר הראשון אני עושה למען הנפש והסיפוק (כי זה תחום שמאוד מעניין אותי) ואת החשבון בנק מספקת עבודת היומיום שלי. לצערי (או לשמחתי), לפני כשנה פוטרתי ממקום עבודתי עקב המצב, דבר שהוביל אותי לחשבון נפש עמוק מאוד, הגעתי עם עצמי למסקנה שהסיבה שבגללה היה לי קשה לפרוח במקום העבודה שלי היא שאינני עובד במשהו שיש לי תשוקה לגביו. השכר הוא נחמד והמעמד הוא נחמד, אבל צריך שיהיה לך "דרייב" להצליח ואם היחס והתחושה שלך לתחום היא בינונית ככה גם יראה היומיום שלך. אז החלטתי שאני מתחיל לנסות להיכנס לתחום, התחלתי לדבר עם אנשים, לקרוא לחקור ולהתעניין (היום אני מבין שהייתי צריך לעשות את זה במהלך התואר הראשון כשעוד הייתה לי נגיעה מסוימת לעולם הזה - דרך חברים לספסל הלימודים, מרצים וכדו'). מכל המחקר הזה וחשבון הנפש הבנתי שמה שמעניין אותי באמת (ועניין אותי בערך מגיל 16) זה תחום הביטחון וארגוניו השונים. התחלתי לשלוח קו"ח ולנסות להתקבל. כמו שבטח ברור לכם, הכניסה לעולם הזה הוא לא כמו מקום עבודה רגיל אחר ולכן בינתיים שום דבר לא השתנה מלפני שנה (אומנם התחלתי לעבוד בחברה אחרת אחרי שלושה חודשי אבטלה, אבל גם לחברה זו אין ממש קשר לתחום שבו אני רוצה לעסוק). היום הגעתי למעין צומת דרכים מאוד משמעותית בעיניי, האם לוותר על החלום ולהבין שכדי להגיע לעולם שבו אני רוצה להיות, הייתי צריך להתעורר בגיל 18 ולעשות משהו בתחום בזמן הצבא או לפחות אחרי הצבא ולא בגיל 28 וכנראה שזה אבוד לי ולכן ללכת ללמוד תואר שני "פותח דלתות" כמו מנע"ס או להמשיך ולרדוף אחרי משהו שבוער בי (למרות שבוא נודה באמת מאחר ואינני מכיר את העולם שאליו אני שואף להיכנס, יכול להיות שאחרי שנה שנתיים במקום זה, אבין שעשיתי טעות) ואולי לעשות תואר שני בתחום שאליו אני שואף להיכנס (לדוג' תואר שני בממשל בבינתחומי)? אני בדילמה קשה ובעיקר מדכאת, מצד אחד אני לא רוצה להיות תבוסתני ובגיל 45 להתעורר בוקר אחד אדם מריר ועצוב וצד שני אני רואה את הסצנה הבאה בראשי - אני בן 32, ראיון עבודה בחברה כלשהי ובא אשת משאבי האנוש שואלת אותי: "כל חייך למדת כדי להגיע למקום מסוים, מה אתה עושה אצלנו? וטוב שנזכרת, כי כמוך יש עוד 10 וחלקם בני 26 ויודעים מה הם רוצים מעצמם...". אז מה עושים?
שלום לכולם, אני בן 28 בעל תואר ראשון במדעי המדינה, במהלך התואר הראשון עבדתי בחברת הייטק ומהמון סיבות (שכר, מעמד וכדו') הייתי בטוח שעולם ההייטק הוא הכיוון שלי בחיים.לכן, זה היה ברור לי שאת התואר הראשון אני עושה למען הנפש והסיפוק (כי זה תחום שמאוד מעניין אותי) ואת החשבון בנק מספקת עבודת היומיום שלי. לצערי (או לשמחתי), לפני כשנה פוטרתי ממקום עבודתי עקב המצב, דבר שהוביל אותי לחשבון נפש עמוק מאוד, הגעתי עם עצמי למסקנה שהסיבה שבגללה היה לי קשה לפרוח במקום העבודה שלי היא שאינני עובד במשהו שיש לי תשוקה לגביו. השכר הוא נחמד והמעמד הוא נחמד, אבל צריך שיהיה לך "דרייב" להצליח ואם היחס והתחושה שלך לתחום היא בינונית ככה גם יראה היומיום שלך. אז החלטתי שאני מתחיל לנסות להיכנס לתחום, התחלתי לדבר עם אנשים, לקרוא לחקור ולהתעניין (היום אני מבין שהייתי צריך לעשות את זה במהלך התואר הראשון כשעוד הייתה לי נגיעה מסוימת לעולם הזה - דרך חברים לספסל הלימודים, מרצים וכדו'). מכל המחקר הזה וחשבון הנפש הבנתי שמה שמעניין אותי באמת (ועניין אותי בערך מגיל 16) זה תחום הביטחון וארגוניו השונים. התחלתי לשלוח קו"ח ולנסות להתקבל. כמו שבטח ברור לכם, הכניסה לעולם הזה הוא לא כמו מקום עבודה רגיל אחר ולכן בינתיים שום דבר לא השתנה מלפני שנה (אומנם התחלתי לעבוד בחברה אחרת אחרי שלושה חודשי אבטלה, אבל גם לחברה זו אין ממש קשר לתחום שבו אני רוצה לעסוק). היום הגעתי למעין צומת דרכים מאוד משמעותית בעיניי, האם לוותר על החלום ולהבין שכדי להגיע לעולם שבו אני רוצה להיות, הייתי צריך להתעורר בגיל 18 ולעשות משהו בתחום בזמן הצבא או לפחות אחרי הצבא ולא בגיל 28 וכנראה שזה אבוד לי ולכן ללכת ללמוד תואר שני "פותח דלתות" כמו מנע"ס או להמשיך ולרדוף אחרי משהו שבוער בי (למרות שבוא נודה באמת מאחר ואינני מכיר את העולם שאליו אני שואף להיכנס, יכול להיות שאחרי שנה שנתיים במקום זה, אבין שעשיתי טעות) ואולי לעשות תואר שני בתחום שאליו אני שואף להיכנס (לדוג' תואר שני בממשל בבינתחומי)? אני בדילמה קשה ובעיקר מדכאת, מצד אחד אני לא רוצה להיות תבוסתני ובגיל 45 להתעורר בוקר אחד אדם מריר ועצוב וצד שני אני רואה את הסצנה הבאה בראשי - אני בן 32, ראיון עבודה בחברה כלשהי ובא אשת משאבי האנוש שואלת אותי: "כל חייך למדת כדי להגיע למקום מסוים, מה אתה עושה אצלנו? וטוב שנזכרת, כי כמוך יש עוד 10 וחלקם בני 26 ויודעים מה הם רוצים מעצמם...". אז מה עושים?
