החיים שלי מאז 27.12.09

[SABI123]

החיים שלי מאז 27.12.09

ב27.12.09 יצאתי מביתי שביוש מגדלים שבשומרון לירושלים יצאנו חמישה מאז השתנו חיי. כל הדרך לירושלים שבעלי לדי היתה לי הרגשה לא טובה. בבית אמרתי לבנותי שארזו לשבועים כי חשבתי שזה הזמן שניהיה בבית חולים . ההרגשה היתה נורראית . שבוע לפני קבענו לבת הקטנה תאריך לבת מיצווה שלה. לאחר שאני מורידה את הילדים אצל אימי אנחנו נוסעים לבית חולים . לאחר יום בבית חולים הבנתי שלבעלי לא נישארו הרבה ימים להיות איתנו. אבל אני אופתימית כבר עברתי דבר דומה מס פעמים והוא היה לוחם פייטר . אבל מי שראה אותו ראה בן אדם חולה הרופאים אמרו לי שי לו חידק חלקם טענו שאפשר להבריא וחלקם אלה האמיתיים אמרו שאני צריכה לדעתה שאלו ימו האחרונים. מי שהיה רואה בבית חולים היה חושב שאני אמציה אבןל בפנים היתי מפורקת . הזעקתי את כל הקרובים שלו , והחברים , אפילו הבסתי את הבנות הגדולות להיפרד מימנו. לא עזבתי במשך כל החמישה ימים היתי איתו עד הרגעים האחרונים אהבתי אותו עד הרגע האחרון . היתי שלמה עם ההחלטה לא להחיות אותו. קימתי את הבקשה שלו לצווה שעשינ שהינו בני עשרים , שאם אנחנו מגיעים למצב הזה אנחנו לא רוצים לחיות עם אמצעים מלכותיים. .נישאתי לאהוב לבי בידיעה שיש לו תיסמונת מרפאן , לפני לנישואנו הוא כבר עבר ניתוח לב פתוח אחד ולמרות הכל אני לא הסכמתי לוותר עלוי . 18 שנה הינו יחד הגשמנו את הכל המשאלות והחלומות שלנו הקמנו בית בשתי ידינו למרות שהוא היה נכה זה לא מנע מימנו לעבוד. נעכשו אני צריכה למצוא בית בירושלים גם לפני זה החיים שלנו התנהלו בירושלים הבנות למדות כאן אני ושי עבדנו כאן אני עדין עובדת כאן, המחשבה שאני צריכה לארוז 18 שנה בארגים גורמת לי לשיתוק . הפחד זה שעכשו אני לבד צריכה לנהל את הכל משתקת . לחזור לגור בשיכרות כי שזה הדבר הנכון לאחר חיושה כלכלי. אני רוצא את החיים שלי בחזרה אני רק בת 37 יש לי ילד קטן שלא יגדל עם אבא . ומה עם הבת שלי שלא חגגנו לה בהת מציווה. אז תגידו לי איך ממשיכים

 

[נסיכת הכוכב]

תשמעי יש לי סיפור עבורך

מבקשת לחזור על 3 שורות מהתגובה שלי להודעה הקודמת שלך "תעשי כל יום בשביל אותו היום ואת הדברים החשובים צריך לעשות תתחילי בביוקרטיה כדי שתמשיך ההכנסה לבית , כי הוצאות לא חסר ולאט לאט צעד אחר צעד תתחיל לעשות דברים למען העתיד שלך ושל הילדים" תשמעי את זה כל מה שנותר להם, העניין שאיל אפשרות להתקפל קצת כי אין העזר כנגד לגיבוי שלך , לכן עליך להיות מעשית לא לתת לרגשות להחליש אותך הילדים צריכים אמא ואבא באחת גבורה שצריכה להיות עבורם אתן לדוגמה את הדודה שלי שהתאלמנה בת 35 ולה יש 8 ילדים הקטן בן 8 הגדול 23 היא גידלה כבר חמולה שיהיו בריאים, שמריצים אותה מהארץ לארה"ב ולמקסיקו בכל פעם שנכד/ה מתחתנים ,היא לוקחת בקבוק חמצן וטסה אליהם , כבר לא ילד היא בת 89 היא התחתנה איתו שהיתה בת 14 ורוב השנים היתה בבירות וגידלה את הילדים לבד , הוא היה רופא עסוק מאד כי המשפחה עלתה ב48 והם עברו מסוריה ללבנון ,חיו בבירות שפם הוא עבד כרופא בקהילה היהודית בשנת 68 הם נמלטו לישראל ,הוא ראשון , והיא ארזה את הבית בלבנון והילדים , עלתה לבד לארץ שהתאלמנה גידלה אותם לבד , כיום היא לבד בת 80 וכולם נשואים וחלקם כבר כבא ואבתא והיא עוזרת עם הנינים , אז קחי אותה כדוגמה , ו תמשיכי לשאת בעול תהיי מעשית וגיבורה

 

[yamkachol]

../images/Emo201.gif משתתף בצערך.

יופי שפנית אלינו, מאמין שזה יעשה לך טוב, לשמוע עוד אנשים ונשים שעברו מה שאת עוברת. את האובדן של בן/בת זוג אהובה. את רעידת האדמה של החיים שבנינו עם בני זוגנו האהובים. את ניפוץ החיים ההם. וכעת יש להדביק מחדש את הרסיסים ולבנות חיים אחרים. חיים בלי. אנחנו רגילים שלכל בעיה, כאב יש לנו פתרון, תרופה. פתאום, מת לנו אהוב לבנו - ואין תרופה לכאב. כשכואב אז זה כואב, וכשנורא קשה - נורא קשה. זה מה שיש ומה עושים במצב הזה? - מתמודדים. זה בדיוק מה שאת עושה. מחפשת מה , איך ניתן להמשיך . עוברים עוד דקה, עוד שעה, עוד יום ועוד שבוע, ועוד חודש ועוד שנה. לומדים , כל אחד מאיתנו, מהניסיון שלו, מה מתאים לנו ומה לא, בבניית החיים האחרים. החיים שהיו לנו עד מות אהובינו - היו ולא ישובו עוד. כעת נותר לנו לשקם את חיינו - לבנות לנו חיים אחרים. חיים בלי. השנה הראשונה, הכי קשה. הכל פעם ראשונה - בלעדיו. אנו לומדים להיות מודעים לכאב הזה שהצטרף לחיינו. לרואת ולהרגיש מה נראה לי כעת עדיף לי לעשות, כדי להפחית קצת את הכאב. עם הזמן לומדים לחיות לצד הכאב הנורא והאיום הזה. אשתי מתה לנו, ונשארתי עם חמישה ילדים בגיל ביה"ס. היום כארבע שנים אחרי מותה, הילדים בהחלט למדו לחיות אחרת. זה כואב , איום ונורא - ואנו מסוגלים. זה קשה מאוד ולוקח זמן, אך אם נאמין ונחפש את הדרך הנכונה( ונבקש עזרה כשנצטרך) נגיע לנחלה ולמנוחה - בחיינו שחוו רעידת אדמה. פתאום נזרקנו לים הסוער והקר, ומתקשים לנשום. כרגע עלה בדעתי, המחשבה על שורדי השואה. אנו אבדנו בן/בת זוג - והם??? ויש כאלה שהצליחו לשקם את חייהם ולבנות חיים אחרים. זה קשה - אך זה אפשרי, אחד הדברים שעזרו לי - שראיתי, ככול שחלפו החודשים, שמגיעים לפעמים זמנים פחות קשים. לומדים להכיר את הירידות בכמות הכאב, והעליות. לומדים להכיר את העובדה שמדובר בתקופות קשות יותר וקשות פחות. זה לא שמעכשיו כל חיינו יהיו כמו השבועות הראשונים לאחר הפטירה. עכשיו את בתקופה הכי-הכי נוראית קשה ואיומה בהתמודדות באובדן. אח"כ יהיה לך פחות קשה, איום ונורא. את תגיעי לזה. כל אחד מגיע לזה , בהתאם לקצב שלו. מוזמנת תמיד להרגיש חופשיה, כפי שעשית, ולפנות. לעיתים יש ביום ראשון ב22:00 צ'ט, וגם שם זו יכולה להיות לך הזדמנות לשמוע דעות, לקבל רעיונות, תמיכה ועידוד. כל הכבוד לך על ההתמודדות!