החיים שלא יהיו להם
כל לילה לפני השינה מרצדות מילים רבות שרוצות להביע את גודל הכאב והחוסר,אך עם שחר הן נעלמות,לא שבות והתחושה קשה מאד. בערב יום הזיכרון, בטקס שנערך באחד מבסיסי חיל האויר בו שרת בני היקר הקריאה המנחה דליה מזור: על החיים שלא יהיו להם /יאיר לפיד שמאוד הזדהתי עם כל מילה. חשתי צורך עז להביאו לפורום שאני כה מחוברת אליו, בינתיים באופן די פסיבי אך אני מקווה שיבוא היום ואף אביע בכתב את תחושותי והגיגי כאן. על החיים שלא יהיו להם /יאיר לפיד אנחנו יודעים כל כך הרבה על החיים שלא יהיו להם. אנחנו יודעים על הצילום שלא יצטלמו,עומדים עליד הר נידח עם מורה דרך מבני השבט,שיערם ארוך וזיפים בני שבוע על פניהם. אנחנו יודעים על הארוחות שלא יגיעו אליהן בימי שישי. אנחנו יודעים על הפעם שלא יגידו "אני אוהב אותך",במהירות נבוכה כל כך,עד שאי אפשר להבין את המילה. אנחנו יודעים איך הם לא ישבעו שיבואו לחתונה של עצמם בטריקו,ויום לפני ישברו וילבשו עניבה. אנחנו יודעים איך הם לא ילכו להופעה של שלמה ארצי בצמחולא ידליקו נרות. אנחנו יודעים איך הם לא יתלו פוסטר של"אינדיאנה ג´ונס בדירה הראשונה שלא ישכרו. אנחנו יודעים איך לא יגלו מחדש את אלתרמן,את "הבלש המזמר",את הביטלס. אנחנו יודעים איך הם לא ישבו בשבת על הדשא,יסתכלו על הילדים שלא יהיו להם וישאלו אותם בתקווה אם הם לא עייפים כבר. אנחנו יודעים כל כך הרבה על החיים שלא יהיו להם,מפני שאלה החיים שלנו. האבל של הימים האחרונים אינו לאומי,הוא פרטי.הוא נמצא בדברים הקטנים. בטון הדיבור,במהירות הנהיגה,בהליכה השקטה של ההורים לחדר השני, כדי לצפות בילדיהם הישנים. אף אחד לא אמר אתמול "הכל בסדר", כששאלו מה שלומו. אף אחד לא הצליח לנתק את עצמו, לסגור טלוויזיה,לשים קסטה במקום השירים העצובים ברדיו. אף אחד לא חשב שהעיקר שזו לא המשפחה שלו. כי זו כן המשפחה שלו.
כל לילה לפני השינה מרצדות מילים רבות שרוצות להביע את גודל הכאב והחוסר,אך עם שחר הן נעלמות,לא שבות והתחושה קשה מאד. בערב יום הזיכרון, בטקס שנערך באחד מבסיסי חיל האויר בו שרת בני היקר הקריאה המנחה דליה מזור: על החיים שלא יהיו להם /יאיר לפיד שמאוד הזדהתי עם כל מילה. חשתי צורך עז להביאו לפורום שאני כה מחוברת אליו, בינתיים באופן די פסיבי אך אני מקווה שיבוא היום ואף אביע בכתב את תחושותי והגיגי כאן. על החיים שלא יהיו להם /יאיר לפיד אנחנו יודעים כל כך הרבה על החיים שלא יהיו להם. אנחנו יודעים על הצילום שלא יצטלמו,עומדים עליד הר נידח עם מורה דרך מבני השבט,שיערם ארוך וזיפים בני שבוע על פניהם. אנחנו יודעים על הארוחות שלא יגיעו אליהן בימי שישי. אנחנו יודעים על הפעם שלא יגידו "אני אוהב אותך",במהירות נבוכה כל כך,עד שאי אפשר להבין את המילה. אנחנו יודעים איך הם לא ישבעו שיבואו לחתונה של עצמם בטריקו,ויום לפני ישברו וילבשו עניבה. אנחנו יודעים איך הם לא ילכו להופעה של שלמה ארצי בצמחולא ידליקו נרות. אנחנו יודעים איך הם לא יתלו פוסטר של"אינדיאנה ג´ונס בדירה הראשונה שלא ישכרו. אנחנו יודעים איך לא יגלו מחדש את אלתרמן,את "הבלש המזמר",את הביטלס. אנחנו יודעים איך הם לא ישבו בשבת על הדשא,יסתכלו על הילדים שלא יהיו להם וישאלו אותם בתקווה אם הם לא עייפים כבר. אנחנו יודעים כל כך הרבה על החיים שלא יהיו להם,מפני שאלה החיים שלנו. האבל של הימים האחרונים אינו לאומי,הוא פרטי.הוא נמצא בדברים הקטנים. בטון הדיבור,במהירות הנהיגה,בהליכה השקטה של ההורים לחדר השני, כדי לצפות בילדיהם הישנים. אף אחד לא אמר אתמול "הכל בסדר", כששאלו מה שלומו. אף אחד לא הצליח לנתק את עצמו, לסגור טלוויזיה,לשים קסטה במקום השירים העצובים ברדיו. אף אחד לא חשב שהעיקר שזו לא המשפחה שלו. כי זו כן המשפחה שלו.