החיים שלאחר המ"ת!
גבירותיי ורבותיי. אני גאה להכריז על פתיחת משחק התפקידים של פורום טרי פראצ'ט! נכון לעכשיו, התפקידים הם ככה: דיבלר – דניאל ספרן – סייבה נני אוג – סמדר רידקולי – מלדיקט המצטיין הראשי – נטע נובי – טריליאן מי שרוצה להצטרף לאחר פרסום הודעה זאת, אין שום בעיה. רק שיעשה את זה מהר. ועכשיו, ככה. ההקדמה הפעם היא ארוכה למדי. אבל אל תדאגו, זה רק בגלל שזאת ההתחלה. בהמשך העניינים ילכו בצורה הרבה יותר מיידית ונראה לי שאפילו נצטרך להשתמש בצ'אט לחלק מהדברים (לא צריך את הצ'אט של תפוז, אני מארגן לנו חדר צ'אט פרטי לגמרי). נוסף לכך, כל מי שמגיב לשירשורים האלה צריך להגיב בתור הדמות שלו. אתם יכולים אם בא לכם לפתוח שמות משתמש חדשים בשביל הדמויות, אבל זה לא חובה. בכל אופן, אני מציג לכם פה סיטואציה. אתם צריכים לענות בהודעה, כל אחד בהתאם לדמותו, מה הוא עושה בנוגע לסיטואציה. תשתדלו שהתשובות יהיו רציניות ויכללו פעולות ארוכות, לא דברים כמו "אני מתיישב" אלא דברים כמו "אני הולך ברחוב ואם אני פוגש את משה אני אומר לו שלום ואם הוא מגיב בצורה ידידותית אני מספר לו על כל הצרות שלי." מעכשיו כל שאלה פרטית שיש לכם לשלוח לשם המשתמש הזה בלבד. הודעה שלי בשירשור יכולה להיות או תיאור סיטואציה חדשה או איזו תגובה של נפס. זכרו, בגלל שאני אלוהים אני יכול להעניש שחקנים שלא מתנהגים כמו שמתאים לדמויות שלהם. נסו לשים לב לרמזים שאני מפזר, הם יעילים. אז הכל ברור? בואו נתחיל! לילה ירד על אנק מורפורק. זה היה לילה שקט במיוחד. חוץ מנשים צורחות, כרכרות זזות בהמולה כללית, קולות ההיאבקות ושירי השתייה מהברים לא נשמע אף צליל. ולא היה דבר שהיה מחריד את העיר אנק מורפורק ממנוחתה השלווה, אולי חוץ ממשהו קיצוני כמו התפוצצויות וזיקוקים באוויר. ואכן, בדיוק באותו רגע, זה מה שקרה, התפוצצויות וזיקוקים ענקיים באוויר. לרוע המזל, זה קרה בקרול, על שפת הדיסק, הרחק מאנק מורפורק, אז למי אכפת? אז כן, לא היה דבר שיחריד את תושבי אנק מורפורק הישנים (בערך חצי מאוכלוסיית העיר) משלוותם. אבל בכל זאת היה. הלילה הזה היה לילה מיוחד, בדרכו השקטה. הרבה לילות היו מתים לקבל אירועים מיוחדים כמו שהלילה הזה קיבל. רובם פשוט נאלצים להסתפק בכמה רציחות קטנות, לא משהו שלילה באמת יכול להתגאות בו. אבל כשהלילות עמדו בתור לחלוקת אירועים, הלילה הזה לקח את כל הקופה. דיבלר עמד עם הדוכן שלו בסמטא אחת, צועק עוד כמה פעמים "נקניקייה בלחמניה! קנו אותן כשהן חמות!" כדי לוודא שכל הקונים הפוטנציאלים כבר הלכו מזמן לישון. לאחר מכן הוא התחיל לקפל את הדוכן. בדיוק אז הגיע איש בריצה. הוא עצר ליד דיבלר והביט מאחוריו בעצבנות. הוא לבש שחור על כל הגוף, מה שעזר מאוד לזהות את דמותו בחשכת הלילה. אבל לא השחור של התנקשים, זה היה סתם שחור רגיל, לא מקטיפה ולא בגוונים האחרים של השחור. אפילו שחור דהוי מעט. הוא הוריד מהר את הברדס, מגלה שיער קצר וחום ופנים מלאי צלקות. הוא הזיע והתנשף. הוא הוריד את המעיל השחור ונשאר בחולצה כחולה. לאחר מכן הוא פנה אל דיבלר וסינן "אני רוצה נקניקייה בלחמניה." בקול שלא השתמע לשתי פנים, ושהעביר את ההודעה הברורה שאם הוא לא יקבל נקניקייה בלחמניה, מישהו הולך למות כאן הלילה. בינתיים, סמטא אחת בלבד ליד, נובי התנשף וניסה לשמור על הקצב עם ויימס. הרבה מהתכשיטים שלו כבר נפלו במהלך הריצה והשמלה נתפסה לו ברגליים כל הזמן. ויימס עצר בפתאומיות. נובי עצר לידו, מנסה לסדר את המחוך. הם כבר עוקבים אחרי ג'ס כל הלילה, הוא חשב לעצמו. ג'ס היה מסוג הפושעים שלא ייתן לעצמו להיתפס בקלות. ויימס עמד כעת במפגש רחובות, מנסה להחליט לאיזה כיוון ללכת. בפינת הרחוב דיבלר מכר נקניקייה לאיזה מישהו. חוץ מזה איש לא היה ברחוב השומם. ג'ס היה פושע קשה, לא אחד מהחובבנים. מספר הרציחות שהוא ביצע בעיר היה מדהים. אפילו מתנקשים שראו לא מעט בחייהם קיוו לכזה מספר. הוא התנהג כמו מתנקש, עם המעיל השחור שלו והבגדים השחורים. אומנם לא לגמרי בסטייל כמו מתנקש אמיתי, אבל מספיק דומה. רק שמה שהיה הכי מפחיד בג'ס הוא שהוא לא היה מתנקש. גם לא גנב. הוא היה מהסוג הפסיכופטי. הפושעים שהורגים סתם, מתוך איזה יצר פנימי. הפושעים הפנאטים שיהרגו את אמא שלהם אם יתחשק להם. מתנקש עובד בשביל כסף, אפשר לדבר איתו. עם פנאט אמיתי אי אפשר לדבר. נובי ראה שויימס עדיין עומד בצומת, מנסה להחליט לאן לפנות. ג'ס כנראה הצליח לבלבל אותם. נו, מילא, לפחות דיבלר עוד פתוח. נובי כבר הוציא מכיסו דולר כדי ללכת לקנות נקניקייה בלחמניה כשפתאום הוא ראה ליד האיש שקונה אצל דיבלר מעיל שחור זרוק אל הרצפה, מוחבא בין רגליי הדוכן. זה היה לילה שקט גם בספריה של האוניברסיטה הנעלמת. זה היה מסוג הלילות בהם הספרן התעטף באיזו שמיכה חמה, שם לו בצד אספקת בננות וניגש אל שולחן הטיפולים. בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, ספרים צריכים תחזוק כל הזמן, צריכים תיקונים וטיפולים, ובטח ספרים בספריה הזאת, שנהגו להיות שונים לגמרי מספרים נורמליים. הוא בדיוק סיים לתת אנטיביוטיקה לשפעת קלה שהתפתחה אצל "מחלות של מכשפים – כרך ב'". היום היו לו מחלות קלות למדי, לא משהו רציני. אכן לילה שקט בבית חולים עם כמה עשרות אלפי מטופלים, חלקם במימדים אחרים. הוא עבר על הרשימה שלו, בה נכתב בכתב מקושקש: 1. אוק 2. אואוק 3. אוק אוווק 4. אוק אייק! הוא סימן וי קטן ליד מספר שלוש. נותר רק עוד אחד. הוא התחיל ללכת לעבר המדף בספריה. חוצה כמה מימדים בדרך, הולך קצת על התקרה מדי פעם ועובר בין מדפים עם צורות מעוותות למדי, לא משהו בלתי רגיל. לבסוף הוא הגיע למדף. הוא ספר בשקט את מספר המדפים וחיפש אחרי הכותרת. והוא גילה אותה, או ליתר דיוק את המקום בו היא נמצאת. ההבנה הגיעה למוחו והכתה בו. הוא צעד צעד אחד אחורה בזעזוע. הו! האימה! הו! הזוועה! זה לא ייתכן!!! היה חור. מישהו לא החזיר ספר למקום... (טאם טאם טאם!!!)
גבירותיי ורבותיי. אני גאה להכריז על פתיחת משחק התפקידים של פורום טרי פראצ'ט! נכון לעכשיו, התפקידים הם ככה: דיבלר – דניאל ספרן – סייבה נני אוג – סמדר רידקולי – מלדיקט המצטיין הראשי – נטע נובי – טריליאן מי שרוצה להצטרף לאחר פרסום הודעה זאת, אין שום בעיה. רק שיעשה את זה מהר. ועכשיו, ככה. ההקדמה הפעם היא ארוכה למדי. אבל אל תדאגו, זה רק בגלל שזאת ההתחלה. בהמשך העניינים ילכו בצורה הרבה יותר מיידית ונראה לי שאפילו נצטרך להשתמש בצ'אט לחלק מהדברים (לא צריך את הצ'אט של תפוז, אני מארגן לנו חדר צ'אט פרטי לגמרי). נוסף לכך, כל מי שמגיב לשירשורים האלה צריך להגיב בתור הדמות שלו. אתם יכולים אם בא לכם לפתוח שמות משתמש חדשים בשביל הדמויות, אבל זה לא חובה. בכל אופן, אני מציג לכם פה סיטואציה. אתם צריכים לענות בהודעה, כל אחד בהתאם לדמותו, מה הוא עושה בנוגע לסיטואציה. תשתדלו שהתשובות יהיו רציניות ויכללו פעולות ארוכות, לא דברים כמו "אני מתיישב" אלא דברים כמו "אני הולך ברחוב ואם אני פוגש את משה אני אומר לו שלום ואם הוא מגיב בצורה ידידותית אני מספר לו על כל הצרות שלי." מעכשיו כל שאלה פרטית שיש לכם לשלוח לשם המשתמש הזה בלבד. הודעה שלי בשירשור יכולה להיות או תיאור סיטואציה חדשה או איזו תגובה של נפס. זכרו, בגלל שאני אלוהים אני יכול להעניש שחקנים שלא מתנהגים כמו שמתאים לדמויות שלהם. נסו לשים לב לרמזים שאני מפזר, הם יעילים. אז הכל ברור? בואו נתחיל! לילה ירד על אנק מורפורק. זה היה לילה שקט במיוחד. חוץ מנשים צורחות, כרכרות זזות בהמולה כללית, קולות ההיאבקות ושירי השתייה מהברים לא נשמע אף צליל. ולא היה דבר שהיה מחריד את העיר אנק מורפורק ממנוחתה השלווה, אולי חוץ ממשהו קיצוני כמו התפוצצויות וזיקוקים באוויר. ואכן, בדיוק באותו רגע, זה מה שקרה, התפוצצויות וזיקוקים ענקיים באוויר. לרוע המזל, זה קרה בקרול, על שפת הדיסק, הרחק מאנק מורפורק, אז למי אכפת? אז כן, לא היה דבר שיחריד את תושבי אנק מורפורק הישנים (בערך חצי מאוכלוסיית העיר) משלוותם. אבל בכל זאת היה. הלילה הזה היה לילה מיוחד, בדרכו השקטה. הרבה לילות היו מתים לקבל אירועים מיוחדים כמו שהלילה הזה קיבל. רובם פשוט נאלצים להסתפק בכמה רציחות קטנות, לא משהו שלילה באמת יכול להתגאות בו. אבל כשהלילות עמדו בתור לחלוקת אירועים, הלילה הזה לקח את כל הקופה. דיבלר עמד עם הדוכן שלו בסמטא אחת, צועק עוד כמה פעמים "נקניקייה בלחמניה! קנו אותן כשהן חמות!" כדי לוודא שכל הקונים הפוטנציאלים כבר הלכו מזמן לישון. לאחר מכן הוא התחיל לקפל את הדוכן. בדיוק אז הגיע איש בריצה. הוא עצר ליד דיבלר והביט מאחוריו בעצבנות. הוא לבש שחור על כל הגוף, מה שעזר מאוד לזהות את דמותו בחשכת הלילה. אבל לא השחור של התנקשים, זה היה סתם שחור רגיל, לא מקטיפה ולא בגוונים האחרים של השחור. אפילו שחור דהוי מעט. הוא הוריד מהר את הברדס, מגלה שיער קצר וחום ופנים מלאי צלקות. הוא הזיע והתנשף. הוא הוריד את המעיל השחור ונשאר בחולצה כחולה. לאחר מכן הוא פנה אל דיבלר וסינן "אני רוצה נקניקייה בלחמניה." בקול שלא השתמע לשתי פנים, ושהעביר את ההודעה הברורה שאם הוא לא יקבל נקניקייה בלחמניה, מישהו הולך למות כאן הלילה. בינתיים, סמטא אחת בלבד ליד, נובי התנשף וניסה לשמור על הקצב עם ויימס. הרבה מהתכשיטים שלו כבר נפלו במהלך הריצה והשמלה נתפסה לו ברגליים כל הזמן. ויימס עצר בפתאומיות. נובי עצר לידו, מנסה לסדר את המחוך. הם כבר עוקבים אחרי ג'ס כל הלילה, הוא חשב לעצמו. ג'ס היה מסוג הפושעים שלא ייתן לעצמו להיתפס בקלות. ויימס עמד כעת במפגש רחובות, מנסה להחליט לאיזה כיוון ללכת. בפינת הרחוב דיבלר מכר נקניקייה לאיזה מישהו. חוץ מזה איש לא היה ברחוב השומם. ג'ס היה פושע קשה, לא אחד מהחובבנים. מספר הרציחות שהוא ביצע בעיר היה מדהים. אפילו מתנקשים שראו לא מעט בחייהם קיוו לכזה מספר. הוא התנהג כמו מתנקש, עם המעיל השחור שלו והבגדים השחורים. אומנם לא לגמרי בסטייל כמו מתנקש אמיתי, אבל מספיק דומה. רק שמה שהיה הכי מפחיד בג'ס הוא שהוא לא היה מתנקש. גם לא גנב. הוא היה מהסוג הפסיכופטי. הפושעים שהורגים סתם, מתוך איזה יצר פנימי. הפושעים הפנאטים שיהרגו את אמא שלהם אם יתחשק להם. מתנקש עובד בשביל כסף, אפשר לדבר איתו. עם פנאט אמיתי אי אפשר לדבר. נובי ראה שויימס עדיין עומד בצומת, מנסה להחליט לאן לפנות. ג'ס כנראה הצליח לבלבל אותם. נו, מילא, לפחות דיבלר עוד פתוח. נובי כבר הוציא מכיסו דולר כדי ללכת לקנות נקניקייה בלחמניה כשפתאום הוא ראה ליד האיש שקונה אצל דיבלר מעיל שחור זרוק אל הרצפה, מוחבא בין רגליי הדוכן. זה היה לילה שקט גם בספריה של האוניברסיטה הנעלמת. זה היה מסוג הלילות בהם הספרן התעטף באיזו שמיכה חמה, שם לו בצד אספקת בננות וניגש אל שולחן הטיפולים. בניגוד למה שאנשים רבים חושבים, ספרים צריכים תחזוק כל הזמן, צריכים תיקונים וטיפולים, ובטח ספרים בספריה הזאת, שנהגו להיות שונים לגמרי מספרים נורמליים. הוא בדיוק סיים לתת אנטיביוטיקה לשפעת קלה שהתפתחה אצל "מחלות של מכשפים – כרך ב'". היום היו לו מחלות קלות למדי, לא משהו רציני. אכן לילה שקט בבית חולים עם כמה עשרות אלפי מטופלים, חלקם במימדים אחרים. הוא עבר על הרשימה שלו, בה נכתב בכתב מקושקש: 1. אוק 2. אואוק 3. אוק אוווק 4. אוק אייק! הוא סימן וי קטן ליד מספר שלוש. נותר רק עוד אחד. הוא התחיל ללכת לעבר המדף בספריה. חוצה כמה מימדים בדרך, הולך קצת על התקרה מדי פעם ועובר בין מדפים עם צורות מעוותות למדי, לא משהו בלתי רגיל. לבסוף הוא הגיע למדף. הוא ספר בשקט את מספר המדפים וחיפש אחרי הכותרת. והוא גילה אותה, או ליתר דיוק את המקום בו היא נמצאת. ההבנה הגיעה למוחו והכתה בו. הוא צעד צעד אחד אחורה בזעזוע. הו! האימה! הו! הזוועה! זה לא ייתכן!!! היה חור. מישהו לא החזיר ספר למקום... (טאם טאם טאם!!!)
