יש וויקי
על ויקטור פרנקל שהוא יכול להגיד את זה הרבה יותר טוב ממני : ציטוט מוויקי : "פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחות שבין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ.[2] לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו. לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על פוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם יסחף לפוטנציאל האנושי במרעו.[3] עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה.[4] הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן דבר היכול להביא לידי השחתה של בני הנוער.[5] אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב "האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו". בניגוד לפרויד שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שנעשו חזירים ולעומתם היו שנעשו קדושים. הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בכלל תפיסה נאציונאל-סוציאליסטית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תת-אדם. הוא גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם שצפה בשואה בשקט, וטען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אבל גבורה היא לא דבר שנתבע מכל אדם. התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה לנו על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר ועם זאת ביקר אותו על כך שהעדיף להתעסק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרובדים העליונים, דבר שהוא בא לתקן באמצעות שיטתו: ראית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב, ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו. על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פרנאקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. אליבא פרנאקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו. פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תירבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך" .[6] משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי והחסינות הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאוד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, וכאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות.[7] בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית.[8] [עריכה]יחסו לדת ואמונה בספרו 'האל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא-מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים.[9] אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להוציא עניינים אלו מן ה"לא-מודע" אל ה"מודע" של המטופל. בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו לאמונה באלוהים היה חיובי. אף שפראנקל התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית לא רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית ונייטרלית ופונה לכל אדם למאמין כלאתאיסט, ניכר בכמה מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה או בלשונו על-משמעות.[10] עם זאת הייתה לו ביקורת עזה על הפרשנות שהדתות הממוסדות נותנות למושג אלוהים. וראה בהן צרות מוחין וקוצר ראיה. הוא טען שאיננו יכול לתאר לעצמו אלוהים כה קטנוני שעיקר עניינו לעורר מספר גדול ככל האפשר של אנשים להאמין בו ודווקא לפי ההנחיות המדויקות של דת כזו או אחרת. הציווי על אמונה הוא אבסורדי בעיניו, מכיוון שפעולה של אמונה היא פעולה ספונטנית כמו אהבה וצחוק. אי אפשר לתמרן, לכפות או לפקוד על אדם לצחוק או לאהוב. יש להצחיק אותו או לגרום לו לאהוב.[11] את מושג האמונה הוא מבקש לפרש כהבנה כי יש לחיים משמעות עליונה טוטאלית ומקיפה שלא ניתן לחמוק ממנה, וכי הדתי הוא זה ששואל בהשתוקקות את השאלה על משמעות קיומנו כפי שביטאו זאת באופן דומה אלברט איינשטיין, פאול טיליך ולודוויג ויטגנשטיין.[12] בשנותיו האחרונות היה בקשרי מכתבים בעלי תוכן התחזקות דתית - רוחנית עם הרבי מליובאוויטש ועם שליח הרבי ומנהל בית חב"ד בווינה הרב בידרמן."
ד. עוד משהו מהספר - הוא דיבר שם על כמה שלבים שאנשים שעוסקים ברוח עוברים.. בשלב הראשון האשמה מופנית לרוב כלפי חוץ (= החיים לא הוגנים).. אחרי כן לרוב כלפי עצמנו, ואחרי זה אני לא זוכר, כי אני תקוע בשלב השני 
