החיים כאולפנה

[אתאיסט עם ציציות]

(5)

התבגרות מינית ארבע אחה"צ. כוס קפה אצל משפחת הורביץ, ממקימי היישוב. נוכחים: ההורים קובי ורותי, בנותיהם יעל, בוגרת האולפנה וכיום רכזת חינוך וחברה של האולפנה, דקלה, גם היא בוגרת האולפנה ושולמית, תלמידת י"ב. בת ובן נוספים לא נמצאים כרגע. במהלך השיחה מקבל קובי, אחראי החמ"ל של היישוב, איתות בביפר. "התרעה חמה על עפרה". רכב חשוד ובו כמה אנשים החשודים כמחבלים עושה את דרכו להתנחלות. קובי מטלפן לחברי כיתת הכוננות. הקב"ט של האזור מורה על סגירת הכבישים המובילים לעפרה. קובי יוצא בהול. תושבים חמושים ברובים מצטרפים אליו ברכביהם, ונעים סביב היישוב. בבית רותי ממשיכה לספר ברגש איך הם באו לגבעת טרשים לפני 28 שנה ועשו ממנה יישוב פורח. אבל מה בעניין ההתרעה, אנחנו מנסים לברר בזהירות. האם והבנות צוחקות. שום דבר, לא צריך להתרגש. אמנם התרעה חמה לא היתה כבר כמה חודשים, אבל זה עדיין לא "התרעה חמה ממוקדת". כלומר, לא אמרו להישאר בבתים או להיכנס למקלטים. אז הכל ממשיך כרגיל. גם באולפנה לא ניכרת כל תכונה. הבנות לא יודעות מה מתרחש בחוץ. כעבור שעתיים בערך ההתרעה מוסרת. הפעם האירוע נגמר בלא כלום. גם ששר לא מתרגש. זה דבר שבשגרה. אין טעם להדאיג את הבנות מעבר למה שהכרחי. אם היה צורך, הם היו נערכים במהירות. הם כבר מתורגלים ומיומנים. במונחים של המחנה הדתי-לאומי אביה ששר הוא פורץ דרך. ראש פתוח. אחד ששוחה נגד הזרם. אבל הפתיחות נגמרת במקום שבו הגוף מתחיל. עם כל הכבוד לסגנון אישי של אמונה ותפילה ומימוש עצמי וחופש הדעה, מדובר בנערות. ובשנים שבהן הן הופכות מילדות לנשים. וכאן, כשהוא נשאל על תחום הנשיות ומיניות, ששר משתתק. אחרי גמגום נבוך הוא מודה: "אין עיסוק מערכתי מסודר בנושאים האלה. אם יש לבת בעיה, היא תדבר עם מדריכה או עם מורה". אין לכם מערך התייחסות לדבר שמעסיק את הבנות אולי יותר מכל? "על סמך מה את קובעת את זה?" על סמך זה שהייתי פעם נערה. "סדר העדיפויות שלנו אחר. אל תשכחי שמדובר בבנות דתיות. תפיסת עולמן שונה. המבנה הערכי שלהן מהבית שונה. זה לא כמו אצל החילוניות בגיל הזה". עדיין, הן מקבלות מחזור וצומחים להן שדיים בשנים שהן כאן. הן חוות שינויים הורמונליים, פיסיולוגיים, נפשיים ורגשיים דרמטיים. "כן. אבל כל דבר ניתן למיצוב ביותר מצורה אחת. הרי לא ניתן פה חינוך מיני במובן החילוני של אמצעי מניעה וכל מה שבינו לבינה, זה לא רלוונטי לגביהן. זה מחוץ לכל דיון, הן תמימות לגמרי, אין להן קשר לדברים כאלה. יש נושאים שהצניעות יפה להם, הבנות לא יקבלו את זה טוב אם ידונו בנושאים כאלה בכיתה, בפרהסיה. זה לא היה עובר. אבל באמת אולי לא חשבתי על זה מספיק לעומק. השארתי בידי המורות והמדריכות. אני יודע שבי"ב מדברים איתן על הכנה לחיי משפחה. וכאמור, מי שיש לה בעיה, יש לה כתובת". למה זה מוכרח להיות "בעיה"? אם הווסת הראשונה מוגדרת כ"בעיה" היא תהיה מן הסתם, בעיה. "אין לי מושג על מה את מדברת. לא יודע מה לענות". יש פה מאות בנות בתנאי פנימייה. מורים גברים. חיילים מאבטחים. רבנים. פרחי רבנים. האם פיתחת פעם דיון בנושא של הטרדה מינית? "לא. אבל אני באמת סבור שחוסר רקע והבנה במושגים של העולם הדתי יכולים לגרום לבלבול כאן. אנחנו מדברים על טבעו של העולם הדתי". ואני מדברת על טבעו של המין האנושי. אתה באמת סבור שהתעלמות מיצרים, מתשוקות שמתעוררות בגיל הנעורים, מפנטזיות רומנטיות, פשוט מנטרלת אותם? "לא. היו לנו מקרים. אני יודע שיש בנות שמתאהבות. יש להן קשרים עם בנים. אבל זה סיפור אחר. לגבי נשיות ומיניות, לגבי הטרדות מיניות, אני לא יודע מה לומר. עכשיו אחרי שהתקלת אותי, אני אציף את הנושא במפגש עם המורות, זה לא תחום חזק אצלי. אולי באמת נדרש כאן שינוי בגישה". מה עושים עם בת שמאוהבת? שיש לה חבר? "לא מעיפים אותה. לא מנדים אותה. לא נוזפים בה. מדברים איתה על זה אם היא רוצה. מנסים לברר מה קורה, עד כמה הרחיקה לכת. איפה אפשר לחזק אותה, באמונה, כדי שלא תיכשל. לא עושים מזה עניין". האם יש אפשרות שאהבה תקבל מיצוב של דבר טוב? יפה? נניח, אהבה רומנטית ללא מגע, תמימה, חפה מכל חטא? "אנחנו ודאי לא נעודד דברים כאלה. יש זמן ויש גיל לכל דבר. אנחנו לא אטומים. ניגשים לבנות בשיא הרגישות והזהירות. כשזה קורה, מתמודדים עם זה. אבל זאת לא הדרך שנמליץ לבת ללכת בה. ובכל מקרה מדובר באירועים בודדים. על כף יד אחת". הערכתן של הבנות והמדריכות שונה. לדבריהן, ל-%01 מקרב הבנות היו קשרים רומנטיים שכללו מגע פיסי )נשיקה, חיבוק, הליכה מחובקת, מזמוזים קלים( עם בנים. כמו שאמר ששר בעצמו, זה לא התחום החזק שלו. רצח רבין

 

[MrChicken]

החיים כאולפנה

כתבה מעניינת על אולפנת עפרה. יפה שהם מסתירים את כמות הבנות שיוצאות בשאלה (ויותר מזה, כמות הבנות החילוניות בפועל שלומדות שם). האמת - כן ירבו ! עדיף ככה מאיזה אולפנה אופרסיבית.

 

[אתאיסט עם ציציות]

(6) ....

לא רק בנושא נשיות מתגלעים מבוכה והעדר התייחסות מערכתית. יש עוד כמה עניינים רגישים שששר והסגל שלו מעדיפים לעקוף. פוליטיקה, למשל. פה ושם היו פאנלים, או מופעים של אישי ציבור. אבל בסך הכל "מחנכים בעוצמה" לאהבת ארץ ישראל. כשלכולם ברור שמדובר על ארץ ישראל השלמה. רחל גבירצמן: "אין הפרדה של פוליטיקה כאישיו בפני עצמו. אצלן זה עניין קיומי. זה כל כך משולב בכל מסר ומסר שאנחנו מעבירים שלא ניתן בכלל לבודד. זוהי ארץ ישראל. זה הבית שלהן. רובן הלא נולדו לתוך המציאות הזאת. שאלה של פינוי עתידי וויתור על הבית כמעט שלא קיימת בכלל. אין פה עניין לדיון פילוסופי". גם אין נגיעה בערכים הומניסטיים אוניברסליים ובטח לא מדברים על השכנים. למשל, על עין יארבוד, הכפר מעבר לגדר. האם מישהו דיבר פעם עם הבנות על תושבי הכפר כבני אדם, ולאו דווקא כמפגעים פוטנציאליים? גבירצמן: "אולי פעם, לפני פרוץ האינתיפאדה. אז היה על מה לדבר". והיום? "הם האויב שרוצה להרוג אותנו. נקודה. תביני, אין בת באולפנה שאין לה מכר שנפצע או נפגע. רק לפני שבועות ספורים איבדנו שתי תלמידות, האחיות יעל והדס בן סעדון, באירוע שעד עכשיו חוקרים אם היה תאונת דרכים או פיגוע חבלני. האולפנה כולה באבל. ההתמודדות של הבנות עם שכול ומוות היא יומ-יומית. נהרגו לנו אחים ואחיות של תלמידות, הורים, בני דודים, ילדים של מורות, הכל פתוח ומדמם. אז מה, נבוא אליהן עכשיו עם דיון הומניסטי על הערבים השכנים? האם זה סביר בכלל?" וכמובן, רצח רבין. ביום האזכרה להרצחו יש טקס. אזכור האיש, מורשתו הצבאית פועלו. אף מלה על אוסלו, אף מלה על תהליך השלום. רחל גבירצמן: "אנחנו מתמקדים במסרים של איחוד העם ועד כמה מסוכן פילוג ושסע". האם יש עיסוק ברצח, ברוצח, בבבית הגידול שלו? "לא. אין עיסוק ברצח, ולא ברוצח יגאל עמיר. מה יש לנו לעסוק בו? זה פושע. אין ערעור על כך שהמעשה שלילי ונורא ביותר. אנחנו גם לא עוסקים בפושעים אחרים. ומצד שני, גם לא בתביעה מהמחנה הדתי להכות על חטא, העליהום האיום שהיה עלינו ובכל מה שנלווה לו. גמרנו עם זה. זה מאחורינו. בשביל מה להעיר שוב שדים ישנים"? ששר מחזק את דברי גבירצמן. יש דברים שזר לא יבין, הוא אומר. קשה לכם לתפוס איך כל זה הולך ביחד: פתיחות, חינוך פלורליסטי מתקדם, יחד עם אידיאולוגיה דתית לאומית נחרצת. אבל אלה העובדות: כן, הם מתנחלים. כן, הם יושבים ביש"ע ומתנגדים לאפשרות של פינוי. כן, הם יילחמו מלחמת חורמה למען ארץ ישראל השלמה. ועם זאת, תמיכה בהלכי הרוח שהביאו לרצח רבין - לא בבית ספרנו. ולא, הם לא שונאים את השמאל. ולא מוכנים להיות מנותקים. כן, הם מחנכים לאהבת האחר ולסובלנות, אבל בתוך העם היהודי. ועם זאת, "מוות לערבים"? לא בבית ספרנו. כן, הם דתיים. כן, הבנות של האולפנה יינשאו ברובן הגדול בגיל ,22 ,23 ויילדו די מהר ילדים. אבל הן יחיו חיים מלאים ושלמים. או לפחות יידעו תמיד שהן יכולות להגשים את חלומותיהן, וכי השמים הם הגבול. מה תגיד לנערה שתבוא מחר בבוקר ותגלה לך שחלום חייה הוא להיות טייסת קרב בחיל האוויר? "אשב ואדבר איתה. אתרשם עד כמה זה רציני. נערוך פגישה שבה יובא מידע רב בנושא. אציג לה את הבעייתיות - בת בעולם של גברים. גם לחילוניות זה קשה מאוד, על אחת כמה וכמה לבחורה דתית. ידוע לי שלאחרונה פתחו שם מגורים נפרדים לבנות, ושזה תופס יותר תאוצה. אבל עדיין יש המון התחככות עם הטייסים ואנשי הצוות הגברים. אם חרף כל המכשולים נראה שהיא רצינית בזה, ושהיא ערוכה להתמודדות, היא תקבל את כל הליווי והחיזוק כמו כל בת אחרת. איש כאן לא יראה בזה פסול. איש לא יתייחס לכך כאל משהו שצריך לשמור בסוד או להסתיר. היא תדע שלאורך כל הדרך היא לא תהיה רגע אחד לבדה". *

 

[זיו השכינה]

בעיה

צריך סיסמה כדי לקרוא בהארץ.

 

[איילת1974]

את יכולה להרשם

את ממלאה פרטים, מקבלת ססמה באימייל, מזינה אותה פעם אחת, ולאחר מכן את נכנסת חופשי.

 

[almog4]

וזה בחינם !

 

[אתאיסט עם ציציות]

למאותגרים סיסמית.... (1)

מאתורד לוי-ברזילי ביקורשל יומיים בבית הספר הגדול לבנות בעפרה מנפץ כמה דעות קדומות על החינוך הדתי-לאומי בשטחים: בתוך המסגרת האידיאולוגית המוכרת נשמעים קולות מעודכנים של חופש, פתיחות, מודרניזם ואפילו פמיניזם. הכל הולך עד שמגיעים למיניות ולפוליטיקה תלמידות האולפנה בעופרה. לא נורא, שיתפרקו קצת צילומים: אריאל שליט אשונב דוע נתונים ומספרים הדרךממחסום חיזמה בפסגת זאב ליישוב עפרה עברה בשקט. "אתם רואים את השער, בחומה, שם הכניסה", מכוון אותנו חי-עד, נהג הרכב הממוגן של האולפנה. עפרה, כמו עוד התנחלויות ויישובים כפריים בשעות היום, נראית שוממת, נטושה כמעט. בעיקול הרחוב, מאחורי קיר גבוה, מבצבצים ראשיהם של מבני בית החינוך לבנות. זוהי אולפנת עפרה, שפה קוראים לה "אולפנא", עם דגש על ההברה הראשונה. הקים אותה לפני 17 שנים תושב המקום, הרב יואל בן נון, שהיה גם המנהל הראשון. בסמוך לשער הכניסה, על קיר אבן אפור וקודר חרוט באותיות ענק פסוק מתהילים: "דרך אמונה בחרתי, משפטיך שיויתי". צעד אחד פנימה ונבלעים במרחבים מפתיעים: גן, עצים, דשא, פרחים, טבע. מפלסים של גינות נוי ואזורי מרבץ. קמפוס תיכוני פורח. בניגוד לדממה צרויה.הדת נותנת לי חופש מכל מה שהגוף מכתיב צילומים: אריאל שליט שבחוץ, כאן הכל שוקק חיים וצבע. המון בנות בשלל תלבושות וסגנונות: דתיות "קלאסיות" בחצאיות ארוכות וחולצות רחבות חסרות גזרה; דתיות "רכות" בחצאיות עד מתחת לברך, חולצות מעודכנות וחרוזים על הקרסול; "אופנתיות" במכנסי חאקי או ג'ינס מתרחב ועליהן חצאית עד מתחת לברך; "שאנטיות" בשרוואלים מתחת, חצאיות הודיות מעל; "יאפיות" בחצאיות ג'ינס של קסטרו, חולצות טריקו של פוקס וטי-אנ-טי ונעלי גזית, טימברלנד, פלטפורמות, סנדלי סקצ'רס; "בדוויות" יחפות, במכנסיים ארוכים רחבים עטופים מלמעלה במשהו דמוי חצאית שכבות שכבות; "דוגמניות" )בעיקר עולות מאתיופיה( - יפהפיות דקות גיזרה, גבוהות, בחצאיות צמודות, חולצות דקיקות, סנדלי עקב קיציים, לאק כהה על צפרני הרגליים. נכנסים לחדר של המנהל, אביה ששר. "אולפנת עפרה, לא מה שחשבתם, אה?" הוא מחייך. בן ,33 התחיל כאן כרכז חינוך, טיפס ונבחר בידי ועד ההורים למנהל. הוא המנהל הראשון שאינו רב. אחרי הרב יואל בן נון ניהל את האולפנה רב היישוב עפרה, אבי גיסר. במשפחת ששר הזיקה לאולפנות היא גנטית. אביו, אלי ששר, הקים את האולפנה הראשונה לבנות, בכפר פינס. "אני רואה שאתם מופתעים", אומר ששר, "אנחנו לא מוסד חינוכי שגרתי של הציונות הדתית. יש פה רוח מסוימת, שצריך להכיר אותה ולהפנים אותה. יש לנו ארבעה ערכים מרכזיים: מימוש עצמי, מעורבות בחיי העם והמדינה, נאמנות לתורה ולמצוות והקמת משפחה בישראל". בסדר הזה? "הסדר מקרי. לכל אחד מהערכים האלה יש מאה אחוז חשיבות. חיבור מוצלח שלהם יחד, זאת השאיפה שלנו. מי שמתמצא במוסדות חינוך מקבילים יודע שזאת מהפכה". מהפכה? "ישנם מקומות שבהם מדובר בהקמת משפחה כערך עליון ובלעדי. שהחשש מפני התרחקות של בנות מהתורה, הביא למסגרת שמנתקת אותן מהחיים האמיתיים, שם בחוץ. ואז הן מקבלות לימודים ברמה גבוהה, אבל החינוך האישי-ערכי לוקה בחסר. כאן תשמעו קול אחר. האולפנה שלנו היא בית חינוך ולא בית ספר. אנחנו מחנכים בעוצמה. פלח גדל והולך בתוך הציונות הדתית חיפש מקום שיתן מענה לתפיסות מתקדמות, שישלב רמה אינטלקטואלית גבוהה, יחד עם חיבור לחיים מודרניים מעודכנים בחברה ישראלית, עם הגשמה אישית, ועם נאמנות לדרך התורה. כאן יש לו תשובה". מהי תפישתך האישית, כמחנך? "אני מאמין בחינוך שמושתת על אמון, קרבה, חום וכבוד הדדי. תורת חיים. כלומר, התורה לא רק כמשהו נשגב, אלא כחלק אינטגרלי בחיי היומיום. אני רוצה שכל בת תגיע כאן למימוש עצמי מלא. שתחפש ותמצא את דרך האמונה היחודית הבלעדית שלה. אנחנו בעד שונות. לא שטנצים. כל אחת יכולה להיות היא עצמה ולהגיע לביטוי עצמי מלא, ובחופשיות". אפשר לדבר על חופשיות בתוך המסגרת הדוגמטית של הדת? "בעיניך דוגמטית, בעיננו לא". האם הבנות לא מחויבות, למשל, לשמירת שבת, לתפילה, להימנעות מקשר עם בני המין השני, לצניעות ולקיום מצוות? "כן". אז במה בא לביטוי החופש? רק בסגנון הלבוש? "לא, זה הרבה יותר עמוק מזה. אגב, גם זה מעיד על משהו. אבל הכוונה לחופש מחשבה, דעה, תפישה". יש פה עמדות פוליטיות בלתי צפויות? האם לא כולן אמונות מבית על השקפות המחנה הדתי-לאומי של ארץ ישראל השלמה? "רובן ככולן ממשפחות מצביעות ליכוד, איחוד לאומי ומפד"ל. אבל זה רק מישור אחד של החיים שלהן. כשתשבי איתן תביני".

 

[אתאיסט עם ציציות]

למאותגרים (2)

טקסט ליום השואה בחוץ הפסקה. עוד ועוד נערות נפלטות מהמבנים וממלאות את המרחב הפתוח. אנחנו מנסים לעכל את התמונות: מימין בנות משחקות כדורגל. ממול ערימה של בנות על הדשא, מתחממות בשמש. במרחק, מתחת לעצים הגדולים, יושבות כמה בקבוצה ולומדות. על רחבת האספלט בכניסה לבית הספר מתרחשת איזו השתוללות - ריצה, צווחות וצחוקים. על החומה משמאל יושבת חבורה וקוראת ספרים. לידן כמה בנות מתנועעות, כנראה מתפללות. שתי ילדות יושבות ישיבה מזרחית ושקועות ביוגה או מדיטציה. כמה תלמידות ניגשות אלינו. סליחה, מי אתם? מה המצלמה הזאת? עיתון "הארץ"? זה של השמאלנים, לא? אז מה פתאום באתם לעשות עלינו כתבה? אבל מה המטרה של הכתבה? אחר כך הן ממשיכות בדרכן. בהמשך מתברר שחלק מהן מיהרו אל המנהל ומחו לפניו איך זה שלא שיתף אותן. מה פתאום החליט להביא לפה עיתונאים שמאלנים. ששר:"אמרתי להן שלהיות חלק מההוויה הישראלית זה גם לקבל עיתונאים מ'הארץ'. לא רק ממקור ראשון ומערוץ .7 נכון שלקחנו סיכון מסוים, היו גם מורים ומורות שמאוד לא אהבו את הרעיון. אמרתי שמי שחזקה באמונה ובדרך שלה אין לה ממה לחשוש, והן צריכות להכיר ולהיות פתוחות לכל מה שקיים בחברה. לא לחיות בתוך בועה". בינתיים מגיעה חבורה צוהלת של בנות, שלוקחות את החיים פחות ברצינות. הן מצחקקות מול הצלם, עושות פוזות, משתובבות, נעשות נועזות מרגע לרגע, ממש עטות על הצלם. אם חששנו שנוכחות המצלמה תשתק אותן, מתברר עכשיו שההיפך הוא הנכון: הן מושכות בזרועו של הצלם, כמעט תולשות את החולצה מגופו ומבקשות, תצלם אותי. וגם אותי. נו, בבקשה. ששר שומע את התיאור בשוויון נפש. גם מנהלת התיכון, רחל גבירצמן, לא נרעשת במיוחד. הדבר נתפס כמעשה משובה ומעלה חיוך על פניהם. לא יותר מזה. משמעת קפדנית זה לא הקטע של המקום הזה ואיש לא חש צורך להצטדק על כך. גם כשבנות מאחרות לתפילת שחרית אף אחד לא עושה מזה עניין. גם לא כשהן פורצות בשירה וצרחות שמחה ומכות קצובות שמרעידות את השולחנות בחדר האוכל. הן לומדות כל כך הרבה, ועסוקות כל כך הרבה שעות בענייני תוכן ורוח, אז לא נורא שיתפרקו קצת, אומר ששר. מאוחר יותר,בשיעור תורני בחוץ, בדשא, ישובות כמה עשרות בנות מול הרב הצעיר גלעד לואיס, שנמצא בשלבי הסמכה. זהו שיעור רשות, והן מתייצבות. הרב מצליח בקושי להגיד משפט אחד: "היום אקרא לכן קטע שכתב חיים חפר, שנקרא 'מות האלוקים'", וכבר מקהלה שלמה עונה לו. לכל אחת יש מה להגיד ולשאול. "הרב, הרי כבר נקבעה הלכה מפי הרב הגדו שאמר שמותר להגיד אלוהים. אז למה אתה ממשיך להגיד אלוקים?" לפני שהוא עונה מישהי עונה במקומו: "לא, זה רק כשמדובר על אלוהים שלהם. כאילו מנקודת המבט שלהם". מתפתח דיון נוקב. ילדה אחת מכיתה ט' תובעת הסבר. מי זה חיים חפר? משורר שמאלני? לילדה אחרת דחוף לברר אם ציטוט שיר שמישהו כתב על מות אלוהים זה מוסרי על פי ההלכה. הרב לואיס לא מתייאש. לא מהסה אותן. זורם איתן. לרגל יום השואה בחר טקסט לא קל. חפר יצא נגד החרדים על כך שכף רגלם לא דורכת במחנות הריכוז. למה? כי האלוהים שלהם לא היה שם. כלומר, הם לא יודעים להסביר לעצמם איך אלוהים איפשר שדבר כל כך נורא יקרה לעם היהודי. ולכן לדעתו מדירים רגליהם. הוא בא איתם חשבון. והפואנטה של הרב לואיס: רק כותב חילוני יכול להגיד דבר כזה. כי הוא לא מבין מה טיבה של אמונה. המאמין יודע שאלוהים לא "מאפשר" אלא הוא זה שעושה הכל. ושלעולם לא תימצא תשובה לשאלה למה זה קרה. כמו שלא תימצא תשובה לשאלה למה קרו דברים רעים אחרים. המאמין יודע שיש דברים שהוא לא יכול להבין. יש תשובות ויש סיבות, אבל הוא לא יכול להכיל ולפענח את הדבר הגדול העצום הזה. ושוב, מתלקחים ויכוחים סוערים. צרויה, יפהפייה תכולת עיניים בת ,15 תוהה איזו שאלה זאת בכלל. קטנות האמונה הזאת מרתיחה אותה. למה לא לשאול דווקא על הנס של אלה שניצלו? למה לא לראות איך מהשואה צמחה אחר כך מדינת ישראל? היא מושכת אליה אש. כמה נערות נוזפות בה. צרויה, באמת, איזו היתממות. את סתם משחקת במלים. זה לא מוסרי. שישה מליון מתו. ברור שהשאלה היא איך יתכן שזה קרה לנו. אז מה, היא עונה. הרב אמר שטוב להשמיע גם את הדעה שמעוררת הכי הרבה התנגדות. על הדשא מתפתחת מהומה. הילדות לוקחות את העסק ברצינות תהומית. מתפלפלות, מצטטות פסוקים שמחזקים את טענותיהן. התפרצויות רגש. דרמות. הרב לואיס מנסה להתקדם, ללא הצלחה. הוא מחייך בהבנה ובסלחנות. נערה אחת מתעייפת. בשיא הטבעיות, מול פרצופו של הרב, היא נשכבת על הדשא, על גבה. חצאיתה הארוכה מכסה את רגליה, מתבוננת לה בשמים. פתאום היא מגלה שלהקה של חסידות חגה מעל. "תראי", היא לוחשת לחברה. גם החברה משתרעת על הגב. שתיהן בוהות בעונג בלהקה הנודדת. אף אחד לא חושב שמשהו לא בסדר עם זה. הכל עובר. ז'אנר חינוכי חדש של הציונות הדתית לאומית. לא פלא שרובן ככולן מאוהבות באולפנה שלהן. נגמר השיעור התורני. ועכשיו צרויה מרביצה בנו שיעור משלה. "חושבים שלחילוניות יש חופש ואנחנו כלואות בתוך הדת. זה ההיפך. האמונה והדת זה החופש שלי".

 

[אתאיסט עם ציציות]

למאותגרים (3)

איך זה? "תראי בנות חילוניות. מה מעסיק אותן כל החטיבה והתיכון? בנים. איך הן נראות. מי יש לה חבר ומי אין לה חבר. מי מקובלת בכיתה ומי לא. וכל השטויות האלה. כמו בסדרות המטומטמות 'המורדים'. את כל גיל ההתבגרות, שאז האישיות מתגבשת, שבנות יכולות ללמוד, להעשיר את הרוח, הן מעבירות רק בזה. בעיני זה כלא בתחפושת של חופש. וגם יש שם המון ציניות כי הן לא יכולות לבטא באמת את מה שהן מרגישות. הן אלה שיש עליהן כבלים - חברתיים. אנחנו, ברוך השם, פטורות מהצורך הזה. הדת נותנת לי חופש מכל מה שהגוף מכתיב. אנחנו עוד ילדות. כאן אנחנו יכולות להיות טבעיות, כמו שאנחנו. זה הכל רק עם החברות שלי. להיות רק בנות ביחד זה כיף". אבל גם פה בנות מדברות על בנים. חושבות על בנים. לחלק יש חברים. "זה חלק קטן, לא משמעותי. אלה שלא התחזקו באמונה. וגם אותן לא שופטים, הן לא מוקצות או משהו. כאן לכל אחת יש זכות להיות. ואנחנו לומדות לקבל גם אותן, וגם את אלה שלא באות לתפילה, ושאין להן כוונה גדולה, ואפילו את אלה שלא תמיד שומרות שבת. לכל אחת יש חופש להיות מה שהיא". נגה ארליכמן, כיתה י"ב: "יש אצל הנוער החילוני תופעה של נידוי והחרמה. ילדות מסכנות, דחויות, לא מקובלות. פה לא תראי דבר כזה. אם יש מישהי שנדחקת לפינה, ייעשה כל מאמץ להגיע אליה. אנחנו לומדות להפגין אהבה וחמלה ולא להתעלם. יש חברות טובות יותר ופחות, ויש קבוצות. אבל כל ההתייחסות שלנו באה ממקום כל כך שונה". חלומות נעורים שעת התפילה, בבוקר, באודיטוריום, מספקת הזדמנות להציץ אל עולמן הפנימי, האינטימי. כאן אין זכר לצחוקים ולהשתולליות. חלק יושבות, חלק עומדות, חלק קוראות בקול, חלק בלב. יש כאלה שנראות כאילו הן עושות את זה כדי לצאת ידי חובה. אחרות מתנועעות בחוזקה, עיניהן עצומות, כבתוך טראנס. יש מי שעומדות בחוץ, בחדר המדרגות או במסדרון, כל אחת בפינתה, ומתפללות. ששר מסביר: "אלה בנות שהתפילה ההמונית לא מתאימה להן. הן אמרו שעבורן זה דבר אינטימי וביקשו להיות לבד". יש כאלה שאפילו לא נכנסות למבנה. בשעת התפילה הן בחוץ, על הדשא, עומדות או ישובות, מקיימות כל אחת טקס אישי אינדיווידואלי משלה מול השמים. "הן אמרו שבתוך הבניין הן לא מסוגלות להתחבר באמת, מרגישות מוגבלות" ששר מסביר. "הן מוכרחות להיות בטבע. אין לי התנגדות גם לזה". כשהתפילה מסתיימת הן מתחילות לשיר שירים מתהילים: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי...". מאוחר יותר מוביל אותנו ששר אל אזור הקרוואנים שבהם לנות חלק מהבנות, והולך לעיסוקיו. נקישה מקרית על דלת מקרית מולידה מפגש עם שש בנות כיתה י'. שני, עדי, אפרת, עטרת, אורית ומיכל. הן מעדיפות בלי שמות משפחה. איך אתן מרגישות כאן? עדי: "מעולה. מה שאני אוהבת פה זה שיש גם לימודים וגם חברות. הקשר עם החברות הרבה יותר עמוק, בגלל שאנחנו גרות יחד וזה כמו משפחה". שני: "אני מרגישה טוב כי פה לא חונקים אותי מבחינה אישיותית". למה את מתכוונת? שני: "את צריכה להשוות לבתי ספר דתיים אחרים, לא חילוניים. שמעתי דברים מחברות בבתי ספר תיכונים דתיים. לא נותנים להן לחיות. אצלנו הדגש הוא על אמונה, כל אחת בדרך שלה. אני יכולה להאמין במה שאני רוצה, ולבטא את זה בצורה שלי". עטרת: "אני אוהבת ספורט. משחקת כדורסל. משתתפת פה בפעילות ספורטיווית. בדרך כלל, לא מאפשרים לבנות דתיות את זה. זה חלק מהפתיחות. השנה קבוצת הכדורעף שלנו עלתה לגמר גביע המדינה לתיכונים לבנות. היינו הבנות הדתיות היחידות שהשתתפו. היו קטעים, תפרו לבנות במיוחד מן חצאיות-מכנסיים כאלה רחבות, ארוכות. ובהתחלה הבנות נראו די מגוחכות, גם צחקו עליהן. אבל בסוף החילונים באו ואמרו כל הכבוד". איך ואיפה אתן מדמיינות את עצמכן בעוד עשר שנים? אפרת: "אני רואה את עצמי אשה מאמינה, דתית, בוגרת, עצמאית, לבושה במכנסיים ובלי כיסוי ראש. למה? לא יודעת. זה מה שעולה לי כשאני מדמיינת. אני רוצה להיות זמרת רוק. לדעתי זה לא סותר שאהיה אדם מאמין ודתי. אני לומדת גיטרה, וזה החלום שלי". אורית: "אני אוהבת טבע וחיות ואת ארץ ישראל. קשה לי לראות שנים קדימה. אולי מדריכת טיולים בארץ. אני רואה בית בישראל, עם סוסים ועם חיות אחרות. אה, כן, וגם עם בעל וילדים )צוחקות(". עדי: "אני רוצה לראות עולם. לנסוע, לטייל לכל מקום שאפשר. אחר כך ללמוד רפואה. אני רואה את עצמי יוצאת במשלחות האלה ששולחים רופאים לעזור לאנשים במקומות של מצוקה בעולם". שני: "איך אפשר להגיד מי אני אהיה בעוד עשר שנים? תלוי מה יקרה עד אז. אולי אחזור בתשובה? אולי אתחזק מאד באמונה? אולי אחלש באמונה? אין לי מושג. אני רק בהתחלת הדרך. בכל מקרה, אני רוצה לממש את עצמי לפני זה. אני לא אעשה את הטעויות שאמא שלי עשתה. היא ויתרה על כל כך הרבה בשביל להיות עם אבא שלי". מיכל: "אני אהיה פסיכולוגית קלינית. אטפל באנשים". עדי: "לפתח קריירה. לדעת מי אני. מה אני. מה טוב לי. אני לא אוותר על לימודים בשום אופן". עטרת: "אמא. קודם כל. להרבה ילדים. אני אוהבת ילדים נורא. בגלל זה אני גם רוצה להיות גננת". מה הגיל האידיאלי להתחתן בו? כולן חוץ משני: ."24-22" שני: ."30-27" וכמה ילדים? כולן: "ארבעה-חמישה". איך זה יסתדר עם כל התוכניות שלכן? אורית: "אפשר גם להיות אמא וגם ללמוד ולעשות כל מה שרוצים". ישראל הראל אומר שהאולפנה שלכן מייצגת "קול חדש, פמיניסטי, חריג בציונות הדתית, ושתוך כמה שנים בוגרות האולפנה יהפכו לשם דבר בתחומים רבים בחברה ובציבוריות הישראלית". אתן מזדהות עם האמירה הזאת? שני: "מי זה ישראל הראל?" ) צוחקות(. עדי: "מה זה פמיניסטי?" ) מתפקעות מצחוק(. אפרת: "כמו זאת, נו, שלי חיימוביץ'".

 

[אתאיסט עם ציציות]

ולמאותגרים (4)

מי זה ישראל הראל )פובליציסט, חוקר, מבכירי אנשי הציבור ביש"ע( הן באמת לא ידעו. מה זה פמיניסטי הן יודעות. אבל הן לא יודעות מה להגיד על הדברים הגרנדיוזיים של הראל. זה גדול עליהן. מי הם הגיבורים והגיבורות שלהם? את מי מעריצים כאן? הן עונות שאין כאלה. הן לא מעריצות. בטח שלא תוכניות טלוויזיה ושטויות כאלה. יש דברים שהן מחבבות. מוזכרים שמות כמו יאיר לפיד, אביב גפן, אהוד בנאי, יהודית רביץ, יאיר גולן, הביטלס, דיוויד ברוזה, מכבי ת"א, עודד קטש.

 

[almog4]

וכתבה מעניינת נוספת

היתה במוסף הארץ השבת, הכתבה בשם "הספין הגדול בהסטוריה". האם ייתכן שהיסטורית (וארכיאולוגית) הסיפורים על האבות, יציאת מצריים, כיבוש הארץ בידי יהושע, התנחלות השבטים וממלכת דוד ושלמה - כל אלה נולדו במוחו של קופירייטר יצירתי - שֶבָּדָה עבר מפואר כדי להצדיק תביעות מדיניות? לפי הכתבה כ א ן - זה ייתכן. דני.

 

[Le Fay]

אולי יש גרעין של אמת בדבר מוצא אברם

בסיפור יציאת מצרים ומתן תורה כנראה גם זה לא, וסיפורי ההתנחלות והממלכות מוגזמים בכוונה. למה, זה מפתיע אותך?

 

[rigoletto111]

אולי לעולם לא נדע וכדאי שהוא יהיה

קצת צנוע ביחס למה שהוא "יודע" על תקופת דוד המלך. הנ"ל לא מצא "ראיות ארכיאולוגיות" לממלכה המאוחדת ולכן החליט שהיא לא היתה. ואם לא נשארו, או נהרסו במהלך כמה הימים שעברו מתקופת דוד ועד היום? ואולי דוד הסתובב יותר באוהלים ולא במבני ענק נוסח הפרתנון? בקיצור, יש לנו מקור היסטורי מפורט (התנ"ך) לממלכה המאוחדת. יכול להיות שהוא משקר, ויכול להיות שלא. אבל להיות בטוחים על סמך כמה קירות וחרסים מה היה או לא היה נשמע מגוחך. לידיעתכם, מחנות ההשמדה בפולין, 60 שנה אחרי, נמצאים כבר עכשיו בהתפוררות מהירה. בטח עוד 3000 שנה יבוא ארכיאולוג ויגיד ש"על סמך העדות הארכיאולוגית לא היתה שואה". בטח המיתוס נוצר כדי להצדיק את פשעי הציונות. ואללה, מצאתי נושא לדוקטורט שלי. אבו-מאזן, זוז הצידה!

 

[Le Fay]

עדיין לא קראתי את המאמר

אבל לממלכה המאוחדת (בהיקף הרבה יותר קטן מהמתואר בתנ"ך) יש איזכורים על סרקופגים ותעודות בנות התקופה בחצי הסהר הפורה. הרעיון הוא שאם ממלכה נלחמה באחרות, אמור להיות לזה רישום גם בדברי הימים שלהן ולא רק בשלה. לגבי מלחמת העולם השניה, כולל מכונת ההשמדה, יש גם תעודות גרמניות (למשל רישום מדוקדק של שלל ההשמדה, כולל השיער ושיני הזהב, מטרנספורטים אחדים, עם טור הוצאות - למשל ריכוז והסעה בקרונות משא - וחישוב הרווח הנקי לכל טרנספורט. כשלעצמי מצאתי שזה גרמני להפליא להקפיד שהיהודים יממנו את השמדתם).

 

[rigoletto111]

זה העניין !

גם לגבי הממלכה המאוחדת יש רישומים מדוקדקים, כמו המפקד (סוף שמואל ב' ) וארועים אחרים. אבל הארכיאולוג שלנו דוחה את כל הרישומים כיוון שלא מצא את האמבטיה של דוד המלך. וכמו שהוא בעצמו ציין, יש אזכורים ל"בית דוד" במקורות אחרים. ולמיטב ידיעתי אין ארכיוניים עמוניים וארמיים שנתשמרו מאותה תקופה. מה לעשות ... וגם התעודות הגרמניות עוד 3000 שנה יתפוררו לגמרי ....

 

[Le Fay]

לא נורא, תמיד יהיו שרלטנים

מכחישי שואה, תומכי מלוכנים אדוקים ושוביניסטים נוסח מרטין ון קרפלד שיעשו כותרות במוספי העיתונים. זה בדיוק מה שהם שווים: כל עוד לא לומדים אותם באוניברסיטאות, אני לא מודאגת.

 

[kiticat]

הוא לא מכניס אותי

נרשמתי, נפתח דף ומכניסה את הסיסמא ושם מכניס לדף של "לחץ כאן לצפייה במאמר" לוחצת ומכניס אותי לאותו דף ראשון..... עם הסיסמא והשם.

 

[rigoletto111]

בפעם השנייה זה יעבוד!

 

[kiticat]

ניסתי כבר כמה פעמים...

 

[האדומה המקורית]

הכתבה על האולפנא- מיניות לא קיימת??

יש לי כמה הערות לכתבה בהארץ: 1) הרי מרקס כבר אמר שהדת היא אופיום להמונים, וזה כל כך ברור מהכתבה... הבנות נכנסות לאקסטזה מהדת- יש מלא סימוכין בכתבה 2) לגבי מיניות

- הרי ההתמודדות עם סוגיית המיניות היא לחלוטין מודחקת... נו באמת- בנות דתיות לא מפנטזות, אין להן עוררות מינית כמו לכל בת רגילה? פשוט לא קיימת לגיטימציה לעלות את זה ולכן הן טוענות שזה "לא מטריד אותן" ולא קיים. 3) התשובה של ראש האולפנא לגבי הטרדות מיניות ממש מעליבה כל בר דעת. ההתחמקות שלו מעידה על בושה והכחשה- וזה כל כך עצוב לשמוע את זה ממי שעומד בראש מוסד כפייתי ששוהות בו בנות יחדיו במשך 4 שנים יום יום ולילה לילה. 4) בנות דתיות אכן מוטרדות מנושאי מיניות, בדיוק כמו בנות גילן החילוניות... וכיוון שאין להן לגיטימציה לדון על זה באופן ישיר הן דנות על זה בהקשרים הלכתיים... במקום לעשות אהבה עם חבר הן מתערטלות עם דוד המלך ובת שבע בדיונים ארוכים, תיאורטיים ומעמיקים. את הסיפוק המיני שלהן הן מקבלות בעזרת טקסטים תיאולוגיים-דתיים ארוכים ודיוני רוחניות הקשורים לנושאי מיניות.