החיים יפים
ברגע אחד של אור פתאומי, היא נכנסה לחיים שלי.פתאום מהילוך מהיר, הכול נהיה הגיוני. כל השחור לבן של העבודה היומיומי, הפך לצבעים מחייכים. הצבעים של החברים עם התינוקות הקורנים שלהם, הפכו קרני אור של ממש. ומתי שאתה עוד לא יודע אם אתה רוצה, היא יודעת, והיא תחפש אותך עד שהיא תמצא. שלט רחוק. אתה אולי יכול להעביר תחנות בלעדיו, אבל תהפוך את הבית עד שתמצא אותו. אבל מי יודע כמה פעמים הפלת אותו על הארץ שברת בו חלקים או החלפת אותו באחר לפונקציה זו או אחרת. לאור, מסתבר, יש מחיר. ואני יוצא עם גזברית חברת החשמל. "אני זו אני" באדנות, היא מלאה באגואיזם עצמי, הבגידות והשקרים מובילות למסקנה שאין ממנה מנוס. "והנה" שואלים החברים, "כעת אתה מבין את פשרן של נשים מוכות?" לא מבין. לא מוכה, לא פיזית. מבעד לאור, האגואיזם שורף כמה חלקות טובות, הנרקומן של האהבה. לפעמים זהו סם החיים, לפעמים – סתם עוד סם. שאתה בהיי, זה משכר. שאתה לא, אתה משקר. נו מה עושים? מחכים. היצור יופסק. או, היא תעוף. לבד, בלי עזרתנו, אוטוטו והנה זה קורה. עוד שבוע. עוד חודש. עוד שנה. אבל היא עפה בסוף. אתה יעדת אותה לזרועות אחרים. בלאו הכי. אבל המחשבה על זה כעת מעוררת קבס. המקום הריק שאליו כך פיללת, הוא בלתי נסבל. לא נקף שבוע ונשים באו אליו. ולא ידעתי בשוכבן ובקומן. זה לא העיר אותי. כמו מעדני אוויר. רק ריח, ללא שובע אמיתי לנשמה. לך תדחס את האוכל שלך, כדי שלא תעלם לגמרי. הטלפונים. הגעגוע והמריבות. ושוב הצאטים. הגעגוע? המריבות? מממממ... יום אחד. היום בבוקר. כמו פיסת ניר מעל תהום הפיליפינים. זה שוקע, לאט, אבל בטוח. וזה יגיע, זה מגיע, זה בקרקעית. את לא שלי, אני מחבב אותך... היי, חיוך נחמד, אבל... לא, את לא אדם טוב. אבל הזכרת לי לאהוב. תודה. לקום היום בבוקר, היא כבר לא איתי, לא לידי. אני מחייך לזו שעברה מולי. לא, אני לא "רוצה" אותה. אבל גם לא רוצה אותך. הבוקר מחייך שוב, צופן את אפשרויות היום. הלילה מבטיח שינה שובבה... אוח! נורא רציתי לקרוא את הספר הזה!... וללכת לפארק ההוא... אוי, איזה פרויקט יש לי על הראש!... החיים יפים
ברגע אחד של אור פתאומי, היא נכנסה לחיים שלי.פתאום מהילוך מהיר, הכול נהיה הגיוני. כל השחור לבן של העבודה היומיומי, הפך לצבעים מחייכים. הצבעים של החברים עם התינוקות הקורנים שלהם, הפכו קרני אור של ממש. ומתי שאתה עוד לא יודע אם אתה רוצה, היא יודעת, והיא תחפש אותך עד שהיא תמצא. שלט רחוק. אתה אולי יכול להעביר תחנות בלעדיו, אבל תהפוך את הבית עד שתמצא אותו. אבל מי יודע כמה פעמים הפלת אותו על הארץ שברת בו חלקים או החלפת אותו באחר לפונקציה זו או אחרת. לאור, מסתבר, יש מחיר. ואני יוצא עם גזברית חברת החשמל. "אני זו אני" באדנות, היא מלאה באגואיזם עצמי, הבגידות והשקרים מובילות למסקנה שאין ממנה מנוס. "והנה" שואלים החברים, "כעת אתה מבין את פשרן של נשים מוכות?" לא מבין. לא מוכה, לא פיזית. מבעד לאור, האגואיזם שורף כמה חלקות טובות, הנרקומן של האהבה. לפעמים זהו סם החיים, לפעמים – סתם עוד סם. שאתה בהיי, זה משכר. שאתה לא, אתה משקר. נו מה עושים? מחכים. היצור יופסק. או, היא תעוף. לבד, בלי עזרתנו, אוטוטו והנה זה קורה. עוד שבוע. עוד חודש. עוד שנה. אבל היא עפה בסוף. אתה יעדת אותה לזרועות אחרים. בלאו הכי. אבל המחשבה על זה כעת מעוררת קבס. המקום הריק שאליו כך פיללת, הוא בלתי נסבל. לא נקף שבוע ונשים באו אליו. ולא ידעתי בשוכבן ובקומן. זה לא העיר אותי. כמו מעדני אוויר. רק ריח, ללא שובע אמיתי לנשמה. לך תדחס את האוכל שלך, כדי שלא תעלם לגמרי. הטלפונים. הגעגוע והמריבות. ושוב הצאטים. הגעגוע? המריבות? מממממ... יום אחד. היום בבוקר. כמו פיסת ניר מעל תהום הפיליפינים. זה שוקע, לאט, אבל בטוח. וזה יגיע, זה מגיע, זה בקרקעית. את לא שלי, אני מחבב אותך... היי, חיוך נחמד, אבל... לא, את לא אדם טוב. אבל הזכרת לי לאהוב. תודה. לקום היום בבוקר, היא כבר לא איתי, לא לידי. אני מחייך לזו שעברה מולי. לא, אני לא "רוצה" אותה. אבל גם לא רוצה אותך. הבוקר מחייך שוב, צופן את אפשרויות היום. הלילה מבטיח שינה שובבה... אוח! נורא רציתי לקרוא את הספר הזה!... וללכת לפארק ההוא... אוי, איזה פרויקט יש לי על הראש!... החיים יפים
