החיים ה"מושלמים" שלי...
שלום, אני חייל בן 20, ויש לי המון בעיות אישיות בחיים.. אני אפילו לא יודע עם מה להתחיל... בראש ובראשונה יש לי בעיית בטחון עצמי חמורה. וכשאני אומר חמורה אני מתכוון לממש חמורה... אני מתבייש לגשת למוכר בחנות ולשאול שאלה, לשאול מישהו מה השעה מצריך ממני מאמץ מיוחד שכולל הכנת תסריט מראש. אם אני קונה אוכל אני לא אוכל אותו בפומבי אף פעם, ואני לא ארוץ אחרי אוטובוס כי "מה יגידו"... אני שונא את המראה שלי, אני מסתכל במראה ומתאכזב, מפנה את המבט שלי ולא מסוגל להמשיך להסתכל על הכיעור שלי... אני חושב שאני מכוער, אאני רואה את עצמי כמוטציה מחוצ'קנת, שמנה, מקריחה, עם שיניים צהובות ועקומות. אני לא מסתכל לאנשים שאני מדבר איתם בעיניים. כשאני מדבר עם מישהו תמיד אני אפנה את המבט שלי ואמנע מלהביט ישירות בו. אני מאמין שזה נובע מכך שאני לא רוצה לראות את העיניים של זה שמולי פוזלות לכיוון איזה חצ'קון שעל הפנים שלי. מכל הנ"ל אפשר כבר להבין את הבעיה השניה- בנות. אני לא מכיר בנות בכלל, אין לי ידידות, מעולם לא הייתה לי חברה, ולמעשה מעולם לא דיברתי עם מישהי שיחה שעולה על 5 דקות. עובדה זו מובילה אותי לבעיה אחרת חמורה בפני עצמה... יש לי בעיית התאהבות מסויימת... אני נוטה להתאהב בדברים לא אפשריים... זה קרה לי כבר פעמיים, פעם אחת לפני 4 שנים באיזו שחקנית קולנוע, ולפני כשנה קרה שוב בזמרת. זה לא סתם "הדלקות" אלא ממש התאהבות. זה מגיע למצב שאני מאבד תיאבון ולא מצליח לישון בלילות בגלל זה... וזה מתסכל עוד יותר כי אני יודע שזה לא בר השגה. במוח שלי אני מדמיין את עצמי כל הזמן בצורת ה-wanna be שלי, איך שהייתי רוצה להתנהג ולהיראות, ומכניס את עצמי למעין תסריט שכזה שבו אני נפגש עם אותה דמות שהתאהבתי בה... זה מגיע ממש לרמה של סרט באורך מלא איך אני פוגש אותה, איך אנחנו מתאהבים ואיך הסיפור שלנו מתפתח ביחד, וכל זה מתוך הדמיון הפרוע שלי, ועל זה אני חושב כל הזמן. בחודשים האחרונים קרה לי משהו, פגשתי מישהי בצורה די אקראית, שבמבט ראשון התאהבתי בה, יצא לי לדבר איתה ממש קצת ואז ידעתי שזה זה, אני ממש מאוהב בה. היא מבחינתה סתם דיברה איתי, ואני מתוך ביישנות כמובן לא ניסיתי לפתח את זה לאנשהו. מאז התפצלו דרכינו ואני כבר לא רואה אותה בכלל, ואני כל הזמן חושב עליה, אך ורק עליה, אני מדמיין את החתונה שלנו ביחד, את השיר שלנו, את הדייטים שלנו, את השמות של הילדים- הכל. גיליתי איפה היא גרה, ומאז אני נוסע לשם בכל הזדמנות שיש לי, וסתם נשאר שם באזור, מדמיין שאני פוגש אותה, ואחרי כמה זמן חוזר הביתה. וזה מתסכל, כי כשאני מפסיק לדמין ורואה את המציאות העגומה הזאת שאני חי בה, ועל האהבה שהתפספסה אני נכנס לדיכאון. אני ממש מאוכזב מעצמי ומהחיים שלי, ואני חושש שאני אזדקן ואהיה זקן רווק אומלל וביישן שלא משיג כלום מהחיים שלו. אין לי אפילו קצה חוט לפיתרון של כל הבעיות האלו, ולכן עזרה רצינית נדרשת פה. הביישנות שלי לא תיתן לי להיפגש עם איש מקצוע, ובטח שלא לדבר על זה עם ההורים...
שלום, אני חייל בן 20, ויש לי המון בעיות אישיות בחיים.. אני אפילו לא יודע עם מה להתחיל... בראש ובראשונה יש לי בעיית בטחון עצמי חמורה. וכשאני אומר חמורה אני מתכוון לממש חמורה... אני מתבייש לגשת למוכר בחנות ולשאול שאלה, לשאול מישהו מה השעה מצריך ממני מאמץ מיוחד שכולל הכנת תסריט מראש. אם אני קונה אוכל אני לא אוכל אותו בפומבי אף פעם, ואני לא ארוץ אחרי אוטובוס כי "מה יגידו"... אני שונא את המראה שלי, אני מסתכל במראה ומתאכזב, מפנה את המבט שלי ולא מסוגל להמשיך להסתכל על הכיעור שלי... אני חושב שאני מכוער, אאני רואה את עצמי כמוטציה מחוצ'קנת, שמנה, מקריחה, עם שיניים צהובות ועקומות. אני לא מסתכל לאנשים שאני מדבר איתם בעיניים. כשאני מדבר עם מישהו תמיד אני אפנה את המבט שלי ואמנע מלהביט ישירות בו. אני מאמין שזה נובע מכך שאני לא רוצה לראות את העיניים של זה שמולי פוזלות לכיוון איזה חצ'קון שעל הפנים שלי. מכל הנ"ל אפשר כבר להבין את הבעיה השניה- בנות. אני לא מכיר בנות בכלל, אין לי ידידות, מעולם לא הייתה לי חברה, ולמעשה מעולם לא דיברתי עם מישהי שיחה שעולה על 5 דקות. עובדה זו מובילה אותי לבעיה אחרת חמורה בפני עצמה... יש לי בעיית התאהבות מסויימת... אני נוטה להתאהב בדברים לא אפשריים... זה קרה לי כבר פעמיים, פעם אחת לפני 4 שנים באיזו שחקנית קולנוע, ולפני כשנה קרה שוב בזמרת. זה לא סתם "הדלקות" אלא ממש התאהבות. זה מגיע למצב שאני מאבד תיאבון ולא מצליח לישון בלילות בגלל זה... וזה מתסכל עוד יותר כי אני יודע שזה לא בר השגה. במוח שלי אני מדמיין את עצמי כל הזמן בצורת ה-wanna be שלי, איך שהייתי רוצה להתנהג ולהיראות, ומכניס את עצמי למעין תסריט שכזה שבו אני נפגש עם אותה דמות שהתאהבתי בה... זה מגיע ממש לרמה של סרט באורך מלא איך אני פוגש אותה, איך אנחנו מתאהבים ואיך הסיפור שלנו מתפתח ביחד, וכל זה מתוך הדמיון הפרוע שלי, ועל זה אני חושב כל הזמן. בחודשים האחרונים קרה לי משהו, פגשתי מישהי בצורה די אקראית, שבמבט ראשון התאהבתי בה, יצא לי לדבר איתה ממש קצת ואז ידעתי שזה זה, אני ממש מאוהב בה. היא מבחינתה סתם דיברה איתי, ואני מתוך ביישנות כמובן לא ניסיתי לפתח את זה לאנשהו. מאז התפצלו דרכינו ואני כבר לא רואה אותה בכלל, ואני כל הזמן חושב עליה, אך ורק עליה, אני מדמיין את החתונה שלנו ביחד, את השיר שלנו, את הדייטים שלנו, את השמות של הילדים- הכל. גיליתי איפה היא גרה, ומאז אני נוסע לשם בכל הזדמנות שיש לי, וסתם נשאר שם באזור, מדמיין שאני פוגש אותה, ואחרי כמה זמן חוזר הביתה. וזה מתסכל, כי כשאני מפסיק לדמין ורואה את המציאות העגומה הזאת שאני חי בה, ועל האהבה שהתפספסה אני נכנס לדיכאון. אני ממש מאוכזב מעצמי ומהחיים שלי, ואני חושש שאני אזדקן ואהיה זקן רווק אומלל וביישן שלא משיג כלום מהחיים שלו. אין לי אפילו קצה חוט לפיתרון של כל הבעיות האלו, ולכן עזרה רצינית נדרשת פה. הביישנות שלי לא תיתן לי להיפגש עם איש מקצוע, ובטח שלא לדבר על זה עם ההורים...
