התכוונת לזה../images/Emo35.gif
אחרי עשרים שנה / יאיר לפיד "מיכלי, היום בערב מלאו עשרים שנה למותך. בצהריים נסענו לקריית-שאול, לבדוק מה שלום הבוגנוויליה הסגולה שצמחה לידך. גרנו מספיק שנים באותו חדר כדי שאני אדע שהיא פורחת בדיוק בכיוון שאליו את מסובבת את הראש כשאת ישנה. כמו תמיד עמדתי ממול, נשען על כתף השיש של חנה-שיינה קוזמיץ, 1921-1988. היא לא נראתה כאילו אכפת לה. אפילו עשתה לי רווח קטן בינה לבין בעלה, שיהיה איפה לשים את הרגל. מאחוריי עמד שוקי. אני לא יודע למה פתאום נארה לי מוזר שאנחנו קוראים לו ככה. זה היה כינוי מתאים לבעל מתולתל וסוער בן 27, שלוקח את גיסו הצעיר לשתות את הוויסקי הראשון שלו, לא לאלמן רזה מדי בן 47, שעומד ומחבק את עצמו כדי שלא יראו את רעידת הידיים. כל כך הרבה דברים קפאו יחד איתך, שקועים ברגע הזכוכיתי שבו הודיעו לנו שאת מתה, ששכחנו להפוך אותו ליהושע. מירב עומדת לידי. היא לובשת משקפי שמש גדולים וצעיף דק בצבע תכלת שמתעופף מאחורי גבה כמו יד שמנסה לגעת במשהו. כשהיא עשתה את האם-איי שלה בפסיכולוגיה היא כתבה עבודה על שכול של אחים. כשהגעתי לשער של בית הקברות היא חיבקה אותי ואמרה, "או, הנה הגיע אחי הנותר", ושנינו צחקנו. יש לנו מין הומור שחור כזה, שהתפתח בשבעה כדי לחסום אנשים שלא הוזמנו להשתתף בצערנו. בעבודה ההיא באוניברסיטה היא דיברה, בכעס קליני, על כל הגאונים שאומרים, "אתה צריך להיות חזק בשביל ההורים". כאילו לא קשה מספיק להיות חזק בשביל עצמך. זה אולי ייראה לך טיפה מוזר, מיכלי, אבל רוב הגעגועים שלי הם לרגעים שלא היית בהם. אלה שהיינו בהם יחד הולכים ונעלמים לי. אני נאבק בזה, אבל זה כמו המסרטה הישנה שהיתה לנו, שבה הסרט היה נתקע מדי פעם וכתמים חומים היו מתחילים להתפשט על המסך עד שהתמונה היתה נשרפת. הרגעים המסובכים באמת הם אלה שבהם את מתעקשת לא להגיע. אני עובר במטבח ורואה את יואב יושב ואוכל עם עיתון ספורט, ואני יודע – ברור ככל שאפשר לדעת – איך היית יושבת איתו שם, שניכם מתפקעים מצחוק מבדיחה שאני לא מוזמן לחלוק איתכם. גם הוא בכה באזכרה. אולי בגלל שהוא לא רגיל לראות אותי בוכה, או מפני שהוא הבין פתאום מה הוא החמיץ. זה לא שאת לא באה לבקר. בדרך כלל את מגיעה, כמו אחות טובה, דווקא ברגעים השמחים, לא מודעת לכך שאת הורסת את המסיבה. ביום שישי – שלושה ימים לפני האזכרה – היה לאמא יום הולדת שבעים. מכל הדברים בעולם, היא ביקשה דווקא לצנוח. אמרה שהיא תמיד רצתה, אבל התביישה לבקש. נסענו לחוף הבונים, עם המאבטחים של אבא וכל האחיינים הבהירים שלא הכרת, והסתכלנו איך אמא שלנו הופכת לנקודה בשמים. אולי בגלל שידעתי שהאזכרה קרובה, היית שם איתי על הדשא, מבוהלת כמוני. "לכל היותר", אמרתי למירב, "נאחד את שני האירועים". היא לא שאלה איזה שני אירועים כי היא הבינה ושנינו לא הרסנו את החגיגה אבל מצמצנו חזק. יש באבל צד אנוכי, ואני אף פעם לא יודע למי משנינו אני מתגעגע יותר, אלייך או למי שהייתי. אין לי איך להבין אנשים שאומרים "יחד איתך, גם אני מתתי". זה קל מדי. אני לא מתתי איתך, אלא נולדתי. עד שמתת היה יאיר אחד, יום אחרי שנהרגת הוא נעלם ולא חזר. אנחנו התוצאה של הביוגרפיה שלנו. ב-15 בנובצבר 1984, מישהו החליף לי את הביוגרפיה. אני עכשיו ההוא שאחותו מתה. אני ההוא שהמשפחה שלו התפוררה ואז הצליחה – אלוהים יודע איך – להדביק את עצמה מחדש. אני ההוא שאמא שלו מעשנת ומעשנת ואבא שלו שכב על השטיח וצעק "אני רוצה את הבת שלי, תחזירו לי את הבת שלי". אני כבר בקושי זוכר מי הייתי קודם, אבל הוא מישהו אחר לגמרי. קרו לו דברים אחרים. הוא פחד הרבה פחות. הוא חשב שתמיד יהיה בסדר בסוף. היתה אזכרה יפה מיכלי. סבא כבר בן 96, אבל עדיין מדפדף בסידור כמו תלמיד ישיבה, עם אצבעות ישרות כדי לא לקמט את הדף. השמים היו מעושנים אבל לא היה קר או חם, או שסתם לא הרגשתי את הגוף. מסביב עמדו החברים שלך, שבאו כדי להגיד שאם הם פה אחרי עשרים שנה, אז זה רק בגלל שבאמת היית מיוחדת. מירב כתבה שיר והשמיעה אותו בטייפ של כדורסלנים שחורים, ואני הבאתי רשימה של דברים שהיית אוהבת אבל לא הספקת. הכנסתי קצת ספרים וסרטים, ואת כל הקטנים, וטלפונים סלולריים כי אהבת להיות מחוברת, ונעלי פלטפורמה כי אחותי הגדולה הייתה קטנה, וכמה אירועים היסטוריים כמו נפילת מסך הברזל וזה שנטע נגמלה מחיתולים. אחר כך אבא, שהוא תמיד הכי מדויק, אמר לך שהוא רוצה רק שתדעי ששמרנו על המשפחה ביחד. ובאמת שמרנו. למרות שלא תמיד היה קל." (מיכל לפיד-דורבן, 1960-1984, נהרגה בתאונת דרכים ברחוב המסגר בתל אביב) יאיר לפיד/ידיעות אחרונות, ´7ימים´, 19.11.2004
