החבר מרביץ ויניבי גם

[irisgh]

החבר מרביץ ויניבי גם

ליניבי יש חבר אחד שעלה איתו מהגן הקודם. מכיוון שהוא היחידי שיניבי הכיר עוד קודם לכן, ומכיר אותו טוב מאוד (היו שנה שלמה ביחד בגן), באופן טבעי יניבי התחבר אליו ועכשיו הם צמד חמד. כל הזמן ביחד. העניין הוא, שעוד בגן הקודם, החבר הזה היה הילד הכי, איך לאמר באופן נייטרלי, אקטיבי פיזית? טוב, פשוט מרביץ. נקרא לו י'. בכמה סיטואציות כשהייתי בגן הקודם ראיתי את י' מחטיף פה ומחטיף שם, ואת הגננות דרוכות מאוד לכל תנועה לא צפויה שי' מבצע. בשנה שעברה פעם אחת הלכנו לבקר את י' בביתו, ויניבי יצא משם בשין ועין. (הוא ילד לא כ"כ רגיש, ולא כ"כ עושה מזה עניין. אבל גם עבורו זו הייתה חוויה לא נעימה. בעצם גם חוויה של דחיה. מעולם לא ביקש לבקר שוב את י'.). לא חזרנו על הביקור. השנה, כשגיליתי שמכל ילדי הגן הקודם, דווקא י' איתנו, קצת חששתי. אבל מהתחלה היה ברור שעצם זה שהוא קיים ומוכר מאוד מקל על יניבי בגן, ושהחבר בגדול מתנהג יפה ליניבי בשעות שהם ביחד. היום יניבי אמר לי: "י' אוהב להרביץ". האנטנות קפצו לי ושאלתי להבין שוב. "י' אוהב להרביץ" חזר יניבי, "ואני מרביץ איתו". ביקשתי הדגמה, ויניבי הרים מקל, שאל איפה (הצבעתי על בובה כלשהי), ויניבי הניף והרביץ עם המקל לבובה

. ניסיתי להציע לו ללמד את י' לא להרביץ, או להגיד לי' שכשכהוא מרביץ יניבי לא יהיה איתו, וכשהוא לא ירביץ יניבי יחזור לשחק איתו, אבל הנאמנות לי' התגלתה כגדולה ועצומה. לאותו י' יש גם תכונות טובות. הוא ילד אינטיליגנטי מאוד, אוהב לבנות ולעשות. אבל מאוד תחרותי. תכופות 'מתקן' את יניב שהוא עושה לא נכון (למשל שרצפה לא יכולה להיות ירוקה, ופוסל את מה שהוא עושה). אבל הבעיה הגדולה היא שממש לא בא לי שיניבי יזדהה עם בן זוג מרביץ. גם בגן הקודם, החבר הכי טוב שלו היה ילד כריזמטי, חזק, ולעיתים מרביץ. אבל זה היה הרבה פחות, ואותו ילד לא לימד את יניב להרביץ. לכל היותר לפעמים השתוללו שניהם. פה אני מבינה שי' אוהב ללכת לילדים אחרים, סתם ילדים אחרים, ולהרביץ להם. מה אני עושה? אין לי שום יומרות לשנות את י'. אני פשוט לא רוצה שזו הזהות שיניבי יבנה לעצמו.

 

[לאה_מ]

מה עם הגננת?

היא מסכימה שהילדים בגן ירביצו? עם מקל??? אני חושבת שאת לא יכולה (ולא צריכה) לנסות לנתק את הקשר בין שני הילדים, אבל את כן צריכה לעזור ליניב למצוא אלטרנטיבות. את זה אפשר לעשות, למשל, באמצעות הזמנה של ילדים אחרים מהגן החדש אליכם הביתה - קשר שנבנה בביקור של אחד על אחד, ומתברר כמוצלח, יתן לו עוד אופציות למשחק גם בגן. נסי לברר עם יניב או עם הגננת עם מי מהילדים האחרים הוא משחק, ופשוט תרימו טלפון ותזמינו אליכם הביתה.

 

[אלדורית]

מאוד מסכימה (ואופס, מנצלש"ת)

(וצופה בחרדה איך אמהות אחרות ינהגו כך עם הקטנה: היא ממש נהנית להרביץ! אמנם בת שנתיים, אבל זה נראה לי מדאיג--היא בפירוש מהמרביצנים שבבני השנתיים. וכשאני שואלת אותה למה היא מרביצה היא פשוט אומרת "הרבצתי לו/לה" כאילו אין סיבה מאחורי זה, כאילו זו הכאה לשם הכאה. אני משתדלת להקפיד להרחיק אותה מהקורבן, לעיתים קרובות אחותה הגדולה, ולתבוע שתבקש סליחה, אחרת אני בעצמי ממשיכה "לכעוס" בהפגנתיות--זאת אומרת אני לא מנג'סת עם זה, אלא רק אם היא רוצה ממני משהו אחרי ההכאה, אני אומרת לה שעד שהיא לא מבקשת סליחה אני כועסת, ולא משתפת פעולה--זה עובד, והיא מבקשת סליחה כל כך מתוק, אבל למחרת זה חוזר על עצמו. רעיונות?) לעצה של לאה הייתי מוסיפה גם אולי נסיונות לבנות סיפורים אמפתיים לקורבנות ההכאה: לדבר על מה מרגיש ילד שמרביצים לו, על זה שהמכות לא רק כואבות פיזית, אלא גם נפשית. יניב נשמע לי כמו ילד שמבין ענין, ויכול להיות ששיחה כזאת תעזור לו להתנגד להשפעה השלילית. יכול להיות שהוא אפילו יוכל להעביר משהו מזה הלאה ל-י'.

 

[צימעס]

יש ילדים שנהנים מהתגוששות

ולדעתי, הם פשוט זקוקים לפרטנרים מתאימים (לפעמים גדולים מהם) - לא כאלה ש"ידעו להחזיר", אלא כאלה שיהנו יחד אתם מהפיזיות הזאת. חלק מהצורך הזה יכול למולא ע"י ההורים - בקרב כריות, "ערמת ילדים", היפוכים, סיבובים - כל מיני "סימולציות" של התגוששות. זה במקביל לעזרה לילד ללמוד מתי לא מכים, את מי לא מכים וכיו"ב.

 

[שחר של עמית]

תופעה מוכרת, למרבה הצער.

גם לי אין פתרונים, מלבד שוב ושוב לדבר על כך, להסביר ולנסות ללמד אלטרנטיבות התנהגותיות.

 

[אוריון של שי]

לא מניסיון כל כך.... הצעה

תעזבי את ה"סליחה" - זה כל כך לא לעיניין בגיל הזה (ראיתי מה קורה לילדים בגן הקודם של שי שעשו להם "מניפולציות" כדי לגרום להם להגיד סליחה וכמה הסליחה לא מעניינת את המורבץ) זה גיל של חשיבה מיתית וההתעקשות שלנו על אמירת סליחה מלמדת אותם ש"סליחה" זה כמו ספוג שמוחק את הלוח - אז בטח שמחר אפשר להרביץ שוב.... אני מציעה (בתור אמא לבריון קשקשים שבוכה אם נמלה דורכת עליו בכוונה....) 1. להגיד בתקיפות "אני לא מרשה להרביץ" או דומיו 2. להתעלם מהמרביצה ולתת אנרגיה למורבצת - בעיקר כשזה הילדים שלך, בגן זה מאוד קשה, בלי לעשות סצנה מהמכה להרגיע ולהביע אליה אמפטיה - "כן, לא נעים כשמרביצים לך, אני שמחה שאת לא מרביצה" (ניסוח נוראי - צריך משהו פחות פולני אבל אין לי כרגע) ולא להעיף מבטים מאשימים כלפי המרביצה.... עוד דבר שאני מקפידה עליו - תוך 5 דקות מאירוע כעס הוא סגור - אני לא ממשיכה להזכיר אותו כסיבה למעשים שלי. מה שכן - לפעמים אם הסיפור מאוד מטריד אותי אני אשוחח עליו בהזדמנות מאוחרת יותר בצורה נייטרלית - אספר מה קרה ומה מציק לי בזה ואנסה לקבל תגובה ולסכם על שינוי עתידי. וכמובן שיחות כלליות על התואצה של הרבצה והפגנת אמפטיה לילד הסובל (גם כלפיה כשהיא מקבלת מכה יאדם או מחפץ ואז להזכיר לה כמה היא לא אוהבת לקבל מכה כאשר היא מכה אחרים)

 

[שרוֹן]

ילד שמכה על בסיס יומיומי

לפעמים צריך פשוט להוציא אנרגיות. הילד ההוא שהייתי עושה לו ביביסייטר עם אחיו הקטן ועם עידו, כמעט תמיד היה מרביץ. בימים שהיה אפשר לצאת לפארק, לא ניצפו דחיפות מצידו. נראה לי שמעבר לאספקטים חינוכיים שבוודאי אפשר לשלב, פשוט לקחת החוצה לפארק/ גן שעשועים או לספק כל מיני אפשרויות לפעילות פיסית אינטראקטיבית, בלי לחבוט במי שלא רוצה בזה.

 

[אלדורית]

יכול להיות, אבל אני לא בטוחה

אצלה המכות הן לא בסגנון מתגושש כזה, אלא--ואת זה אני רואה על הפרצוף שלה--מתוך סלידה מהזולת המוכה. היא מכה מי שנראה לה חלש ממנה (וזה כולל את אחותה הגדולה...). היא לא נסערת בזמן שהיא מכה, אלא דווקא רגועה למדי. פעם היא היתה מכה אותי, אבל ההחלטיות שבה הפסקתי אותה עשתה את שלה. הצרה היא שההחלטיות שלי לגבי ההכאות של אחותה לא מספיקה: היא כאילו מתגרה בה ורוצה לראות איך היא בעצמה מטפלת בה. גם בגן היא מכה ילדים חלשים ממנה (לא רק פיזית, אלא גם גדולים ממנה שהם חסרי ביטחון עצמי). זה נראה לי יותר כמו משחק של שליטה מאשר כמו אנרגיה בלתי מנוצלת. הכי מדכא אותי זה שיש שם פעוטה אחת בת שנה וקצת, שכבר פעמיים היא דרכה לה על הראש בכוונה (כשהפעוטה נשכבה על כרית). גם מכות כאלה הן ענין של גיל? גם זה עדיין נורמלי במסגרת גיל שנתיים ומשחקי השליטה האופיניים לו? (זה הולך ממש טוב עם זה שהיא אומרת גם לאנשים שהיא אוהבת שהיא לא רוצה אותם כשהיא רוצה להיות איתי--או לפעמים אפילו לי כשהיא רוצה להיות עם אמא שלי--אבל היא חוזרת על זה שוב ושוב באופן מאוד לא נעים: זוכרות שהמטפלת נעלבה? באמת קשה לא להעלב)