החברה של אבא
שלום לכן בנות לפני כחודש שיתפתי אתכן בצד שלי, קיבלתי מכן המון ובזכותכן הצלחתי להבין את הבת של חבר שלי. אני כאן כדי לעדכן ולשתף שוב, ורואה את עצמי כחלק מכן, באה מכיוון אחר אבל שייכת. ראשית כל העצות שלכן מאוד עזרו לי ליצור איתה קשר ישיר ולא דרך אבא שלה. החלטתי שאת העיניינים שלי איתה אני אפתור איתה. ככה שאבא שלה לא היה מעורב בכלל. מה שעשיתי היה במעשים. לא ישבתי לדבר איתה על המקרה, ולא קניתי לה את הספר למרות שמאוד רציתי (כי הרגשתי שהריחוק בינינו גדול מדיי מכדי לבוא פתאום עם ספר שמדבר על הכאב הכי גדול שלה). עשיתי את הדברים הקטנים: קניתי לה מתנות קטנות (אפילו בחנויות של הכל בדולר) ושמתי לה בחדר, הפתעה כזאת. מתוך רצון לשמח ולא כדי להרשים. להראות שחשבתי עליה. ושיעשה לה כייף, הפתעתי אותה עם סנדוויץ' שהכנתי, למיטה, ישבתי עם האחים שלה על שיעורי בית (זה לא נעשה בשבילה אלא לבקשת אבא שלהם) אבל אז כנראה היא ראתה בי משהוא טוב, בסבלנות שלי כלפיהם. ותמיד היא הודתה לי ושמחה על ה'מתנות' ואמרה כמה שאני חמודה. ותמיד אני לקחתי את זה כסוג של משחק שלה, לא רציתי להשלות את עצמי שהיא באמת 'מתאהבת' בי. ידעתי שזה רק הנימוס. וזה בסדר מבחינתי, כי מהשיחות שלי איתכן הבנתי שכמה שאני אהיה הכי מקסימה שבעולם, בסופו של דבר הבת של האבא - לא תקבל את החברה. לא יעזור 'בית דין'. אז באתי ממקום של חוסר ציפייה לכלום. ומשם אפשר רק לעלות. או להשאר שם וזה גם בסדר. מנתינת המתנות לא היו לי אשליות שזה יקנה אותה. אבל נתתי. בלי לצפות לקבל. כי זה נעשה באהבה, מתוך ידיעה שהיא כואבת וקשה לה עם זה והיא בסך הכל ילדה ואני הבוגרת שצריכה להבין אותה ואני מבינה. ואז חלה איזו תפנית: אבא שלה נסע לחו"ל לארבעה ימים. הם נשארו לבד בבית. הגדולה אמנם יודעת להכין אוכל אבל בכל זאת דאגתי. אז הייתי מתקשרת אליה לשאול אם הם צריכים משהוא, וגם אחרי שהיא אמרה שהיא כבר תכין להם משהוא לאכול ושלא צריך כלום, הגעתי בכל זאת והכנתי להם (וטוב שכך כי היא לא באמת הכינה), ודאגתי להיות איתה בקשר כל יום כמה פעמים, אם הם צריכים משהוא, ויידעתי אותה שכל מה שהיא צריכה שתתקשר, ואם היא צריכה שאני אקפיץ אותם לאנשהוא שתרגיש חופשי, ובאמת לקחתי אותם והחזרתי ודאגתי שהם יכינו שיעורים ושילכו לחוג שלהם בזמן, ויום אחד היא ביקשה ממני "טובה גדולה" שאני אשאר עם האחים שלה כדי שהיא תלך לישון אצל חברה, ושמחתי על הבקשה שלה, ושיחררתי אותה קצת מהאחריות הזאת של לשמור עליהם. בקיצור, הייתי שם כדי לעזור, והיה לי אכפת. כי באמת היה לי אכפת, איך אפשר להיות ככה ארבעה ימים בלי מישהוא שידאג לכם? זה יותר צורם כשאין אמא. כל הזמן הזה היא הוכירה לי תודה, ואני בספקנותי אמרתי לעצמי לא להתלהב. זה רק נימוס. אח"כ אבא שלה חזר והם בילו זמן ביחד ומסתבר שהיא סיפרה לו על 'מעלליי' ושיבחה אותי. ואמרה שבזמן הזה אני הראיתי בדיוק מי אני. את הדברים הטובים שבי. וזה שימח אותי. כי אם היא אמרה את זה לו סימן שזה אמיתי. שככה היא באמת חושבת ומרגישה. ובאמת התקרבנו מאז, אנחנו יכולות להסתכל אחת לשנייה בעיניים ולחייך, ולדבר גם קצת יותר, וזה מרגיש שמשהוא שם נפתר. אבל עכשיו יש עניין אחר. אחרי שפתרתי את זאת איתה. נולד דבר חדש, לא קשור אליה: החלטתי להפרד מאבא שלה. אבא שלה/חבר שלי, החליט שהוא לא רוצה עוד ילדים. אין לו כוח להתחיל הכל מחדש. ואני מבינה אותו. זה לא אשה שיש בה את הדחף המולד הזה לחוות הריון ולידה. גברים שיש להם ילדים (בין אם רווקים ובין אם אלמנים) חוו את זה פעם אחת יותר מדיי וזה מספיק להם. עכשיו נותר להם להשקיע בקיים. הילדים עבורו הם בעדיפות ראשונה ואני מעריכה אותו על כך. ככה צריך להיות. ואני לפעמים מרגישה בעדיפות שנייה. שזה הגיוני - קודם כל הילדים, אח"כ כל השאר. ולפעמים הזמן שלו איתם נגזל כי הוא איתי ולפעמים הזמן שלי איתו נגזל כי הוא צריך להיות איתם ואז אני מצטרפת אבל רוצה אותו לבד לעצמי, כי גם לי מגיע. וזו בעיה. כי עם כמה שאני מבינה אותו ואותם, גם אני רוצה לעצמי חיים טובים. אם הייתי אשה עם ילדים זה היה אחרת, אבל מעצם רווקותי, זה מבוי סתום (מבחינת הילדים, מהבחינה השנייה זו עדיין בעיה) וזה כואב, כי אנחנו אוהבים, אבל לא ישים. בלתי אפשרי לקיים את שני הרצונות, שלי שלו, יחד. אני רוצה מישהוא שאהיה אצלו בעדיפות ראשונה. מגיע גם לי. אני נותנת את כל כולי, אני טוטאלית באהבה. זה יכול לקרות רק עם גבר רווק או שאין לו ילדים. ולכן הוא לא מתאים לי. אלא אם היה מוצא דרך לתת לי הרגשה שאני מלכה, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך לוותר על משהוא שהוא נותן מעצמו לילדים. וזה לא יקרה ואני גם לא רוצה שזה יקרה. בשבילם. זה נכון שידעתי את זה לפני שנכנסתי לקשר, אבל אני טיפוס שחייב להרגיש כדי ללמוד. הרגשתי מה זה להיות שנייה, והרגשתי מה אני לא רוצה להיות. אז זה הזמן, עם כל הכאב, ואפילו דווקא מכאב - לקום וללכת. לעזוב. להמשיך הלאה בחיי, למצוא מישהוא שיאהב אותי קודם. שיהיו לנו ילדים משלנו וכשצריך לוותר ולהקריב בשבילם זה נעשה טיבעי,וכשהילדים הם לא שלך, כמה שאת אוהבת אותם, ההקרבה נעשית אבל היא לא אינסטינקטיבית, היא אילוץ. זה ההבדל שבגללו אתן כל כך אנטיות. ואתן צודקות. פחד הוא סימן אזהרה. אתן צודקות שאתן לא אוהבות את החברה של אבא. כי כמה שהיא אוהבת אתכן, יש בתוכה צורך עז לילדים משותפים משלהם. שלא יהיו אתם. הפחד להידחק לפינה ולהיות בעדיפות שנייה הוא נכון. זה או החברה של אבא שבעדיפות שנייה או הילדים. ברוב המקרים הילדים הופכים לשניים, כי האבא גם ממשיך בחייו. ומוצא בת זוג במקרה שלי אני היא השנייה, ומתוך בחירה ואהבה גם לעצמי אני פורשת מהשניות הזאת. אני מאמינה שאם היו לנו ילדים משותפים הייתי מפגינה אהבה שווה לכולם. אבל לשלי הייתה אהבת אם. ואהבת אם יש רק אחת. כמה שהייתי עשויה להיות להם לאם, זה לא זה, כי זו לא אהבת אם אותנטית. אתן בנות איבדתן דבר יקר מאוד וכואב לי כל כך, אין לכן מושג כמה שאני מזדהה עם הכאב שלכן, ודווקא כי אני באה מהמקום שלי, שמבין את כל הקומפלקס והמורכבות של הנושא שמשתרג זה בזה יחד ועם זאת לא אפשרי להתקיים בתנאים האלו. אבל עם זאת אלו הם החיים. אני אמיתית לעצמי. אני לא משלה את עצמי. אז זה קשה, קשה לי כי זה נגמר אתמול איתו, וקשה לי לספר לכן את זה, אבל גם מרגישה ברת מזל, להיות חלק מהפורום הזה, שמנסה להבין דברים דרך אנשים בעלה מכנה משותף, ואתן הייתם חלק מתהליך שעברתי, חיפוש שהייתי צריכה לעבור כדי להבין גם כמה דברים על עצמי. זהו יקירותיי, יצאתי עם כמה מסקנות מהסשיין הזה: 1. חברה של אבא לעולם לא תהיה חברה של הבת. 2. החברה של אבא - הילדים של אבא, לעולם יחיו במלחמת עדיפויות על תשומת הלב - מי ראשון ומי שני. 3. הפחד של הילדים לאבד את תשומת לבו של אבא הוא מוצדק והוא סימן אזהרה לבאות. 4. בחורה רווקה שלא חוותה אמהות לא יכולה לעולם לתכנן עתיד עם גבר שיש לו ילדים (בין אם גרוש ובין אם אלמן). ושאלה אחת אחרונה לא פתורה: האם נגזר עליו, על האבא - לחיות לבד כל שארית חייו? מקווה שלא הלאיתי אתכן בסיפורי. ותודה רבה לכן על הכל, שעזרתן לי, שנקראתן לי בדרך להבין את רצונותיי שלי, להתנסות בפתרון בעיה שלא מצאתי לה פתרון בעצמי, שפתחתן בפניי צוהר אל עולמכן הכואב, ועם זאת שאיפשרתן גם לי לתרום, מההבנות שלי מחקירת הנושא ולשתף בו אתכן, ואולי גם ההסכמה שלי איתכן מחזקת במשהוא את הדבר הזה הלא תמיד מוסבר בהתנהגות שלכן כלפי אותה חברה , שכולכן כל כך אוהבות לשנוא. ודיי בצדק. אם תרצו אמשיך להיות לכן חברה והפעם "חברה של הבת" נשיקות חמות, אני
שלום לכן בנות לפני כחודש שיתפתי אתכן בצד שלי, קיבלתי מכן המון ובזכותכן הצלחתי להבין את הבת של חבר שלי. אני כאן כדי לעדכן ולשתף שוב, ורואה את עצמי כחלק מכן, באה מכיוון אחר אבל שייכת. ראשית כל העצות שלכן מאוד עזרו לי ליצור איתה קשר ישיר ולא דרך אבא שלה. החלטתי שאת העיניינים שלי איתה אני אפתור איתה. ככה שאבא שלה לא היה מעורב בכלל. מה שעשיתי היה במעשים. לא ישבתי לדבר איתה על המקרה, ולא קניתי לה את הספר למרות שמאוד רציתי (כי הרגשתי שהריחוק בינינו גדול מדיי מכדי לבוא פתאום עם ספר שמדבר על הכאב הכי גדול שלה). עשיתי את הדברים הקטנים: קניתי לה מתנות קטנות (אפילו בחנויות של הכל בדולר) ושמתי לה בחדר, הפתעה כזאת. מתוך רצון לשמח ולא כדי להרשים. להראות שחשבתי עליה. ושיעשה לה כייף, הפתעתי אותה עם סנדוויץ' שהכנתי, למיטה, ישבתי עם האחים שלה על שיעורי בית (זה לא נעשה בשבילה אלא לבקשת אבא שלהם) אבל אז כנראה היא ראתה בי משהוא טוב, בסבלנות שלי כלפיהם. ותמיד היא הודתה לי ושמחה על ה'מתנות' ואמרה כמה שאני חמודה. ותמיד אני לקחתי את זה כסוג של משחק שלה, לא רציתי להשלות את עצמי שהיא באמת 'מתאהבת' בי. ידעתי שזה רק הנימוס. וזה בסדר מבחינתי, כי מהשיחות שלי איתכן הבנתי שכמה שאני אהיה הכי מקסימה שבעולם, בסופו של דבר הבת של האבא - לא תקבל את החברה. לא יעזור 'בית דין'. אז באתי ממקום של חוסר ציפייה לכלום. ומשם אפשר רק לעלות. או להשאר שם וזה גם בסדר. מנתינת המתנות לא היו לי אשליות שזה יקנה אותה. אבל נתתי. בלי לצפות לקבל. כי זה נעשה באהבה, מתוך ידיעה שהיא כואבת וקשה לה עם זה והיא בסך הכל ילדה ואני הבוגרת שצריכה להבין אותה ואני מבינה. ואז חלה איזו תפנית: אבא שלה נסע לחו"ל לארבעה ימים. הם נשארו לבד בבית. הגדולה אמנם יודעת להכין אוכל אבל בכל זאת דאגתי. אז הייתי מתקשרת אליה לשאול אם הם צריכים משהוא, וגם אחרי שהיא אמרה שהיא כבר תכין להם משהוא לאכול ושלא צריך כלום, הגעתי בכל זאת והכנתי להם (וטוב שכך כי היא לא באמת הכינה), ודאגתי להיות איתה בקשר כל יום כמה פעמים, אם הם צריכים משהוא, ויידעתי אותה שכל מה שהיא צריכה שתתקשר, ואם היא צריכה שאני אקפיץ אותם לאנשהוא שתרגיש חופשי, ובאמת לקחתי אותם והחזרתי ודאגתי שהם יכינו שיעורים ושילכו לחוג שלהם בזמן, ויום אחד היא ביקשה ממני "טובה גדולה" שאני אשאר עם האחים שלה כדי שהיא תלך לישון אצל חברה, ושמחתי על הבקשה שלה, ושיחררתי אותה קצת מהאחריות הזאת של לשמור עליהם. בקיצור, הייתי שם כדי לעזור, והיה לי אכפת. כי באמת היה לי אכפת, איך אפשר להיות ככה ארבעה ימים בלי מישהוא שידאג לכם? זה יותר צורם כשאין אמא. כל הזמן הזה היא הוכירה לי תודה, ואני בספקנותי אמרתי לעצמי לא להתלהב. זה רק נימוס. אח"כ אבא שלה חזר והם בילו זמן ביחד ומסתבר שהיא סיפרה לו על 'מעלליי' ושיבחה אותי. ואמרה שבזמן הזה אני הראיתי בדיוק מי אני. את הדברים הטובים שבי. וזה שימח אותי. כי אם היא אמרה את זה לו סימן שזה אמיתי. שככה היא באמת חושבת ומרגישה. ובאמת התקרבנו מאז, אנחנו יכולות להסתכל אחת לשנייה בעיניים ולחייך, ולדבר גם קצת יותר, וזה מרגיש שמשהוא שם נפתר. אבל עכשיו יש עניין אחר. אחרי שפתרתי את זאת איתה. נולד דבר חדש, לא קשור אליה: החלטתי להפרד מאבא שלה. אבא שלה/חבר שלי, החליט שהוא לא רוצה עוד ילדים. אין לו כוח להתחיל הכל מחדש. ואני מבינה אותו. זה לא אשה שיש בה את הדחף המולד הזה לחוות הריון ולידה. גברים שיש להם ילדים (בין אם רווקים ובין אם אלמנים) חוו את זה פעם אחת יותר מדיי וזה מספיק להם. עכשיו נותר להם להשקיע בקיים. הילדים עבורו הם בעדיפות ראשונה ואני מעריכה אותו על כך. ככה צריך להיות. ואני לפעמים מרגישה בעדיפות שנייה. שזה הגיוני - קודם כל הילדים, אח"כ כל השאר. ולפעמים הזמן שלו איתם נגזל כי הוא איתי ולפעמים הזמן שלי איתו נגזל כי הוא צריך להיות איתם ואז אני מצטרפת אבל רוצה אותו לבד לעצמי, כי גם לי מגיע. וזו בעיה. כי עם כמה שאני מבינה אותו ואותם, גם אני רוצה לעצמי חיים טובים. אם הייתי אשה עם ילדים זה היה אחרת, אבל מעצם רווקותי, זה מבוי סתום (מבחינת הילדים, מהבחינה השנייה זו עדיין בעיה) וזה כואב, כי אנחנו אוהבים, אבל לא ישים. בלתי אפשרי לקיים את שני הרצונות, שלי שלו, יחד. אני רוצה מישהוא שאהיה אצלו בעדיפות ראשונה. מגיע גם לי. אני נותנת את כל כולי, אני טוטאלית באהבה. זה יכול לקרות רק עם גבר רווק או שאין לו ילדים. ולכן הוא לא מתאים לי. אלא אם היה מוצא דרך לתת לי הרגשה שאני מלכה, אבל כדי שזה יקרה הוא צריך לוותר על משהוא שהוא נותן מעצמו לילדים. וזה לא יקרה ואני גם לא רוצה שזה יקרה. בשבילם. זה נכון שידעתי את זה לפני שנכנסתי לקשר, אבל אני טיפוס שחייב להרגיש כדי ללמוד. הרגשתי מה זה להיות שנייה, והרגשתי מה אני לא רוצה להיות. אז זה הזמן, עם כל הכאב, ואפילו דווקא מכאב - לקום וללכת. לעזוב. להמשיך הלאה בחיי, למצוא מישהוא שיאהב אותי קודם. שיהיו לנו ילדים משלנו וכשצריך לוותר ולהקריב בשבילם זה נעשה טיבעי,וכשהילדים הם לא שלך, כמה שאת אוהבת אותם, ההקרבה נעשית אבל היא לא אינסטינקטיבית, היא אילוץ. זה ההבדל שבגללו אתן כל כך אנטיות. ואתן צודקות. פחד הוא סימן אזהרה. אתן צודקות שאתן לא אוהבות את החברה של אבא. כי כמה שהיא אוהבת אתכן, יש בתוכה צורך עז לילדים משותפים משלהם. שלא יהיו אתם. הפחד להידחק לפינה ולהיות בעדיפות שנייה הוא נכון. זה או החברה של אבא שבעדיפות שנייה או הילדים. ברוב המקרים הילדים הופכים לשניים, כי האבא גם ממשיך בחייו. ומוצא בת זוג במקרה שלי אני היא השנייה, ומתוך בחירה ואהבה גם לעצמי אני פורשת מהשניות הזאת. אני מאמינה שאם היו לנו ילדים משותפים הייתי מפגינה אהבה שווה לכולם. אבל לשלי הייתה אהבת אם. ואהבת אם יש רק אחת. כמה שהייתי עשויה להיות להם לאם, זה לא זה, כי זו לא אהבת אם אותנטית. אתן בנות איבדתן דבר יקר מאוד וכואב לי כל כך, אין לכן מושג כמה שאני מזדהה עם הכאב שלכן, ודווקא כי אני באה מהמקום שלי, שמבין את כל הקומפלקס והמורכבות של הנושא שמשתרג זה בזה יחד ועם זאת לא אפשרי להתקיים בתנאים האלו. אבל עם זאת אלו הם החיים. אני אמיתית לעצמי. אני לא משלה את עצמי. אז זה קשה, קשה לי כי זה נגמר אתמול איתו, וקשה לי לספר לכן את זה, אבל גם מרגישה ברת מזל, להיות חלק מהפורום הזה, שמנסה להבין דברים דרך אנשים בעלה מכנה משותף, ואתן הייתם חלק מתהליך שעברתי, חיפוש שהייתי צריכה לעבור כדי להבין גם כמה דברים על עצמי. זהו יקירותיי, יצאתי עם כמה מסקנות מהסשיין הזה: 1. חברה של אבא לעולם לא תהיה חברה של הבת. 2. החברה של אבא - הילדים של אבא, לעולם יחיו במלחמת עדיפויות על תשומת הלב - מי ראשון ומי שני. 3. הפחד של הילדים לאבד את תשומת לבו של אבא הוא מוצדק והוא סימן אזהרה לבאות. 4. בחורה רווקה שלא חוותה אמהות לא יכולה לעולם לתכנן עתיד עם גבר שיש לו ילדים (בין אם גרוש ובין אם אלמן). ושאלה אחת אחרונה לא פתורה: האם נגזר עליו, על האבא - לחיות לבד כל שארית חייו? מקווה שלא הלאיתי אתכן בסיפורי. ותודה רבה לכן על הכל, שעזרתן לי, שנקראתן לי בדרך להבין את רצונותיי שלי, להתנסות בפתרון בעיה שלא מצאתי לה פתרון בעצמי, שפתחתן בפניי צוהר אל עולמכן הכואב, ועם זאת שאיפשרתן גם לי לתרום, מההבנות שלי מחקירת הנושא ולשתף בו אתכן, ואולי גם ההסכמה שלי איתכן מחזקת במשהוא את הדבר הזה הלא תמיד מוסבר בהתנהגות שלכן כלפי אותה חברה , שכולכן כל כך אוהבות לשנוא. ודיי בצדק. אם תרצו אמשיך להיות לכן חברה והפעם "חברה של הבת" נשיקות חמות, אני
וכן, יש פה הרבה בנות שהיו רוצות להיות חברות של "החברה של אבא.." ובינהן, אפילו אני של חברה של אבא שלי. בהצלחה... 
