סקסופוניסטית נטושה
New member
הזר
מאת אלבר קאמי, עיבוד לתיאטרון ע"פ בוריס ינטין ואיגור ברזין. תרגום: רועי חן. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב. תנועה: ילנה יארחו. בובות: ולריה גלוזמן. תאורה: מיכאל צ'רנייבסקי ואינה מלקין-סלומון. משתתפים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, דודו ניב, רינת היטלמן. בימוי: איגור ברזין. קאמי, בספרו "הזר", מדגיש ומעלה שאלות משמעותיות חדשניות בנוגע לדת, לאמונה, לאלוהים בכלל. כפי הידוע, קאמי הפך בהנה ובהנה במושג ה"אקזיסטנציאליזם", הקיומי כמעה, כמבקש לתת תוקף לאדם כבר-החלטה בנוגע לגורלו ולהחלטותיו. דעה זו התגבשה במהלך שנות קיומו של קאמי, והומחשה במלוא הדרה ורבגוניותה ב"הזר" של קאמי. (הספר המפורסם שקדם לזה, היה "הדבר"). מצחיקה המחשבה, כי הדמויות האלג'יריות-ערביות-צרפתיות שוחקו ע"י שחקנים רוסיים למהדרין (מבטא וחיתוך דיבור רוסי מובהק, לפחות לשניים מהשחקנים, ביניהם "הזר"-מרסו, בעצמו). אך ניתן לומר, כי לא הייתה בכך משום פגימה כלשהי במסר שניסתה להעביר ההצגה, או במהלכה התקין. בפרוספקט שחולק לנו לפני הכניסה להצגה, נכתבה מין שאיפה של היוצרים להביא לקהל, המסר אותו רצו להעביר, באותיות קידוש לבנה; "בספר "הזר" מוביל אלבר קאמי את קוראיו אל התמונה האחרונה, בה מוצג קונפליקט בין הגיבור, מרסו, לכומר. " בהמשך, מפורטת השיחה, על הווייותיה השונות... זה נכון. בספרו, קאמי באמת מוביל את הקוראים לסצינה המשמעותית הזאת, סצינת הפורקן, ללא עוררין, אליה מגיע מרסו, האדם ה"אדיש", וה"רדום קיומית", ששתה קפה על ארון קבורתה של אמו (בחירה פנטסטית ומשעשעת של הבמאי), עישן בחברת הקברן ושכב עם חברתו ביום שלאחרי ההלווייה. לא כך בהצגה; זה נכון, אנו רואים את הפורקן, אנו רואים את העימות עם הכומר, את השאלות הקיומיות שעולות וכל זה טוב ויפה. אך הבסיס, הדרך בה היה צריך להוביל אותנו, הצופים, אל הסצינה המשמעותית הזו- חסר. אין בנייה כלל לאותה שיחה, עבר היחסים עם הכומר, כפי שהבנו שהיו קיימים (.."אבל למה?? למה אתה ש-ו-ב לא מסוגל להקשיב למה שאני רוצה להגיד לך? לעזרה של האל!!" וכיו"ב)- כלל לא היו קיימים. לכך אין תירוצים. ההצגה בנויה היטב; שימוש מצוין בתפאורה (כפי שרק תמונע יכול להביא לנו, ראו "עובדיה בעל המום"); גיוון ושימוש מוצרך וטוב בשחקנים לתפקידים השונים, סיום המערכה הראשונה ב"בום"- הכולל בחירה מצוינת, ואפקטים טבעיים ומצוינים בהם השתמש הבמאי, ברזין. משחק: מיכאל טפליצקי- לעד ישאר בעיני תעלומה. משחקו משכנע- ועם זאת, בחלקים מסוימים במהלך ההצגה התקשיתי להאמין לו. ניכר שהוא מתקשה לעברת את שפתו; הוא השחקן שהמבטא הרוסי בלט ממנו ביתר שאת. אך הדמויות השונות בהן התנסה, המעבר החד מעו"ד ממולח ויהיר, ל"בוס" הטורדני ועד הסרסור המחסנאי- היה חד וטוב. רינת היטלמן- לא שיכנעה אותי כלל. משחקה, שכלל בין היתר את גילום דמותה של מארי והשופטת האדוקה בבית המשפט- כלל לא היו מספקים, או משכנעים בשום בחינה. נראה שהיא שואפת למשחק גרוטסקי משהו (במיוחד בדמותה ה"טיזרית", דמותה של מארי)- אך לא בהצלחה רבה, לטעמי. דודו ניב- נהדר. גילם את הדמויות השונות, עם התחלואים והקשיים- רבים כל שיהיו בצורה פנטסטית, והמעבר ביניהן היה חלק ומעורר השתאות. בין אם זה היה הקברן בעל המום, הערבי השתקן, הזקן-דמוי הכלב, ה"בוס" או כל דמות אחרת- האמנתי בכל מעודי. ח"ח. והינה הגעתי לדימה רוס. שחקן עתיר יכולות, הלוקה במבטא רוסי כבד, אך כפי הנראה- לאף אחד מהנוכחים בקהל לא הפריע; המילים התגלגלו בפיו בטבעיות, ונדמה היה ש"נולד" לתפקיד. משכנע מאוד, עוצמתי וחזק. משחקו ה"אדיש" כביכול, הפשטני והארכאי- התאים במלוא הדרו לתפקיד מרסו. חפיפה מושלמת. נהדר היה השימוש בשולחן, החלפת המפות (אם כי לפעמים היא נראתה שטחית), והמעברים החלקים של השחקנים. התאורה הייתה חביבה למדי, אם כי לא מספקת. נחמד היה הפתרון של הכסא לבית הסוהר, ושימת ה"גובו" המרובע מעל ה"אסיר"- מרסו, בסצינה עם מארי. הירייה, בסוף המערכה הראשונה, היממה אותי. דיבורו העמוק והנעים-להאזנה של רוס, והמהירות בדבריו מעט סיחררו אותי (בשילוב עם התאורה ה"חולית" ותנועותיו המדויקות של רוסו), וכמו נשאבתי לתוך הבלבול וחוסר האונים של מרסו- ולפתע נשמע קול ירייה- שהקפיץ אותי ממקומי, פשוטו כמשמעו. עם כל הפאנים החיוביים והחיוביים פחות, לטעמי הבימוי לקה קצת בחסר; היו מס' בחירות מאוד ידועות-מראש ואף צפויות, וחוסר בנייה/ עקביות בהובלת הצופים אל הסצינה ה"משמעותית ביותר" כפי שצוין בעלון. בנוסף, הבחירה בסצינות/ בקטעים מתוך הספר- הייתה קצת חסרה, לטעמי. מדובר בספר חד פעמי ומאוד מרתק, ותפיסת האקזיסטנציאליזם בה הוא מוגדר- הייתה צריכה להיראות יותר בהפגנתיות. בכל מקרה, זוהי הצגה מעניינת מאוד, מבדרת מאוד, לעתים, בה ניתן אף לומר כי קאמי היה נהנה.
מאת אלבר קאמי, עיבוד לתיאטרון ע"פ בוריס ינטין ואיגור ברזין. תרגום: רועי חן. תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב. תנועה: ילנה יארחו. בובות: ולריה גלוזמן. תאורה: מיכאל צ'רנייבסקי ואינה מלקין-סלומון. משתתפים: דימה רוס, מיכאל טפליצקי, דודו ניב, רינת היטלמן. בימוי: איגור ברזין. קאמי, בספרו "הזר", מדגיש ומעלה שאלות משמעותיות חדשניות בנוגע לדת, לאמונה, לאלוהים בכלל. כפי הידוע, קאמי הפך בהנה ובהנה במושג ה"אקזיסטנציאליזם", הקיומי כמעה, כמבקש לתת תוקף לאדם כבר-החלטה בנוגע לגורלו ולהחלטותיו. דעה זו התגבשה במהלך שנות קיומו של קאמי, והומחשה במלוא הדרה ורבגוניותה ב"הזר" של קאמי. (הספר המפורסם שקדם לזה, היה "הדבר"). מצחיקה המחשבה, כי הדמויות האלג'יריות-ערביות-צרפתיות שוחקו ע"י שחקנים רוסיים למהדרין (מבטא וחיתוך דיבור רוסי מובהק, לפחות לשניים מהשחקנים, ביניהם "הזר"-מרסו, בעצמו). אך ניתן לומר, כי לא הייתה בכך משום פגימה כלשהי במסר שניסתה להעביר ההצגה, או במהלכה התקין. בפרוספקט שחולק לנו לפני הכניסה להצגה, נכתבה מין שאיפה של היוצרים להביא לקהל, המסר אותו רצו להעביר, באותיות קידוש לבנה; "בספר "הזר" מוביל אלבר קאמי את קוראיו אל התמונה האחרונה, בה מוצג קונפליקט בין הגיבור, מרסו, לכומר. " בהמשך, מפורטת השיחה, על הווייותיה השונות... זה נכון. בספרו, קאמי באמת מוביל את הקוראים לסצינה המשמעותית הזאת, סצינת הפורקן, ללא עוררין, אליה מגיע מרסו, האדם ה"אדיש", וה"רדום קיומית", ששתה קפה על ארון קבורתה של אמו (בחירה פנטסטית ומשעשעת של הבמאי), עישן בחברת הקברן ושכב עם חברתו ביום שלאחרי ההלווייה. לא כך בהצגה; זה נכון, אנו רואים את הפורקן, אנו רואים את העימות עם הכומר, את השאלות הקיומיות שעולות וכל זה טוב ויפה. אך הבסיס, הדרך בה היה צריך להוביל אותנו, הצופים, אל הסצינה המשמעותית הזו- חסר. אין בנייה כלל לאותה שיחה, עבר היחסים עם הכומר, כפי שהבנו שהיו קיימים (.."אבל למה?? למה אתה ש-ו-ב לא מסוגל להקשיב למה שאני רוצה להגיד לך? לעזרה של האל!!" וכיו"ב)- כלל לא היו קיימים. לכך אין תירוצים. ההצגה בנויה היטב; שימוש מצוין בתפאורה (כפי שרק תמונע יכול להביא לנו, ראו "עובדיה בעל המום"); גיוון ושימוש מוצרך וטוב בשחקנים לתפקידים השונים, סיום המערכה הראשונה ב"בום"- הכולל בחירה מצוינת, ואפקטים טבעיים ומצוינים בהם השתמש הבמאי, ברזין. משחק: מיכאל טפליצקי- לעד ישאר בעיני תעלומה. משחקו משכנע- ועם זאת, בחלקים מסוימים במהלך ההצגה התקשיתי להאמין לו. ניכר שהוא מתקשה לעברת את שפתו; הוא השחקן שהמבטא הרוסי בלט ממנו ביתר שאת. אך הדמויות השונות בהן התנסה, המעבר החד מעו"ד ממולח ויהיר, ל"בוס" הטורדני ועד הסרסור המחסנאי- היה חד וטוב. רינת היטלמן- לא שיכנעה אותי כלל. משחקה, שכלל בין היתר את גילום דמותה של מארי והשופטת האדוקה בבית המשפט- כלל לא היו מספקים, או משכנעים בשום בחינה. נראה שהיא שואפת למשחק גרוטסקי משהו (במיוחד בדמותה ה"טיזרית", דמותה של מארי)- אך לא בהצלחה רבה, לטעמי. דודו ניב- נהדר. גילם את הדמויות השונות, עם התחלואים והקשיים- רבים כל שיהיו בצורה פנטסטית, והמעבר ביניהן היה חלק ומעורר השתאות. בין אם זה היה הקברן בעל המום, הערבי השתקן, הזקן-דמוי הכלב, ה"בוס" או כל דמות אחרת- האמנתי בכל מעודי. ח"ח. והינה הגעתי לדימה רוס. שחקן עתיר יכולות, הלוקה במבטא רוסי כבד, אך כפי הנראה- לאף אחד מהנוכחים בקהל לא הפריע; המילים התגלגלו בפיו בטבעיות, ונדמה היה ש"נולד" לתפקיד. משכנע מאוד, עוצמתי וחזק. משחקו ה"אדיש" כביכול, הפשטני והארכאי- התאים במלוא הדרו לתפקיד מרסו. חפיפה מושלמת. נהדר היה השימוש בשולחן, החלפת המפות (אם כי לפעמים היא נראתה שטחית), והמעברים החלקים של השחקנים. התאורה הייתה חביבה למדי, אם כי לא מספקת. נחמד היה הפתרון של הכסא לבית הסוהר, ושימת ה"גובו" המרובע מעל ה"אסיר"- מרסו, בסצינה עם מארי. הירייה, בסוף המערכה הראשונה, היממה אותי. דיבורו העמוק והנעים-להאזנה של רוס, והמהירות בדבריו מעט סיחררו אותי (בשילוב עם התאורה ה"חולית" ותנועותיו המדויקות של רוסו), וכמו נשאבתי לתוך הבלבול וחוסר האונים של מרסו- ולפתע נשמע קול ירייה- שהקפיץ אותי ממקומי, פשוטו כמשמעו. עם כל הפאנים החיוביים והחיוביים פחות, לטעמי הבימוי לקה קצת בחסר; היו מס' בחירות מאוד ידועות-מראש ואף צפויות, וחוסר בנייה/ עקביות בהובלת הצופים אל הסצינה ה"משמעותית ביותר" כפי שצוין בעלון. בנוסף, הבחירה בסצינות/ בקטעים מתוך הספר- הייתה קצת חסרה, לטעמי. מדובר בספר חד פעמי ומאוד מרתק, ותפיסת האקזיסטנציאליזם בה הוא מוגדר- הייתה צריכה להיראות יותר בהפגנתיות. בכל מקרה, זוהי הצגה מעניינת מאוד, מבדרת מאוד, לעתים, בה ניתן אף לומר כי קאמי היה נהנה.
