הזמר
היום היה בהיר, חם למדיי. הלכתי עם בני במדרחוב נורדוי בחיפה, לכיוון חנות תקליטים באותו רחוב, את שמה לא אזכיר פן יאשימוני בעשיית פרסומת, רחמנא לצלן.
ממש בקירבת אותו בית עסק הגיע לאוזניי קול מוזר למדיי, בהתחשב בזמן ובמקום. התקרבנו עוד כמה צעדים, להפתעתנו ראינו את הקול. צעיר בלונדיני עמד בפינה, למרגלותיו קופסת קרטון קטנה, כפות ידיו שלובות על חזהו, הצעיר שר בקול ערב לאוזן, אך במאמץ נראה לעין, על מנת להתגבר על המולת הסביבה.
הכרתי היטב את המנגינה, עוד מנעורי וזה היה לפני זמן רב. הצעיר שר את האריה של לנסקי, מהאופרה הידועה של צ`יקובסקי "יבגני אונגין", הוא שר ללא ליווי מוזיקלי, לבדו ובקולו בלבד. יפה שר האיש, בתוגה מרגשת, מלאת געגועים כמתבקש מאותה אריה המתחילה במילים "לאן, לאן נעלמו עקבותיך" (תרגום חופשי משלי).
איש מהעוברים והשבים לא נעצר, ולו לרגע קט על ידו. קופסת הקרטון ריקה הייתה. ליבי נתמלא חמלה על הצעיר הזה, בוודאי זמר אופרה בעברו הלא רחוק בארץ מוצאו. רציתי לפתוח עמו בשיחה בשפה הרוסית השגורה בפי וכמובן להעניק לו תרומה הולמת על כישוריו אך, מעשה שטן, הצצתי באותו רגע בשעוני. השעון לימדני כי השעה כבר מאוחרת והחנות אליה התכוונו להגיע אחרי נסיעה ארוכה, עלולה להיסגר.
גמרנו אומר, בני ואני, לגשת לשם ומיד אחר סידור ענייננו לשוב. אפילו חייכתי לבחור והראתי לו בתנועות ידיים לאמור "אנחנו כבר חוזרים", הזמר הנהן בראשו, עיניו אמרו תודה. לפני הדלת של החנות עמד המוכר, מפתחות הדלת כבר במנעול. "אני סוגר, אבל תכנסו" אמר איש החנות, כאילו טובה מיוחדת עושה לנו. חיש מהר סיימנו את עסקינו, התנצלנו בפני האיש על העיכוב, זה גימגם דבר-מה
כמתחייב מהנימוס (?)
מיהרנו לידידנו הזמר, הוא כבר לא היה במקום, שאלנו עליו בחנות הסמוכה, שם אמרו לנו כי פקחי העיריה סילקו אותו יען כי הפריע לעוברים ושבים. חבל, חבל מאוד, אמרנו לעצמנו ונסענו הביתה.
זה היה לפני כשנה, מאז אנו נזכרים לעיתים קרובות באותו צעיר. כואב לנו הלב, מאוד כואב הלב. למרות שאנו לא אשמים, מה אנו אשמים? זה הפקחים, זה לא אנחנו, אז למה לכל הרוחות כואב הלב ולא חדל, מה עשינו?
היום היה בהיר, חם למדיי. הלכתי עם בני במדרחוב נורדוי בחיפה, לכיוון חנות תקליטים באותו רחוב, את שמה לא אזכיר פן יאשימוני בעשיית פרסומת, רחמנא לצלן.
ממש בקירבת אותו בית עסק הגיע לאוזניי קול מוזר למדיי, בהתחשב בזמן ובמקום. התקרבנו עוד כמה צעדים, להפתעתנו ראינו את הקול. צעיר בלונדיני עמד בפינה, למרגלותיו קופסת קרטון קטנה, כפות ידיו שלובות על חזהו, הצעיר שר בקול ערב לאוזן, אך במאמץ נראה לעין, על מנת להתגבר על המולת הסביבה.
הכרתי היטב את המנגינה, עוד מנעורי וזה היה לפני זמן רב. הצעיר שר את האריה של לנסקי, מהאופרה הידועה של צ`יקובסקי "יבגני אונגין", הוא שר ללא ליווי מוזיקלי, לבדו ובקולו בלבד. יפה שר האיש, בתוגה מרגשת, מלאת געגועים כמתבקש מאותה אריה המתחילה במילים "לאן, לאן נעלמו עקבותיך" (תרגום חופשי משלי).
איש מהעוברים והשבים לא נעצר, ולו לרגע קט על ידו. קופסת הקרטון ריקה הייתה. ליבי נתמלא חמלה על הצעיר הזה, בוודאי זמר אופרה בעברו הלא רחוק בארץ מוצאו. רציתי לפתוח עמו בשיחה בשפה הרוסית השגורה בפי וכמובן להעניק לו תרומה הולמת על כישוריו אך, מעשה שטן, הצצתי באותו רגע בשעוני. השעון לימדני כי השעה כבר מאוחרת והחנות אליה התכוונו להגיע אחרי נסיעה ארוכה, עלולה להיסגר.
גמרנו אומר, בני ואני, לגשת לשם ומיד אחר סידור ענייננו לשוב. אפילו חייכתי לבחור והראתי לו בתנועות ידיים לאמור "אנחנו כבר חוזרים", הזמר הנהן בראשו, עיניו אמרו תודה. לפני הדלת של החנות עמד המוכר, מפתחות הדלת כבר במנעול. "אני סוגר, אבל תכנסו" אמר איש החנות, כאילו טובה מיוחדת עושה לנו. חיש מהר סיימנו את עסקינו, התנצלנו בפני האיש על העיכוב, זה גימגם דבר-מה
כמתחייב מהנימוס (?)
מיהרנו לידידנו הזמר, הוא כבר לא היה במקום, שאלנו עליו בחנות הסמוכה, שם אמרו לנו כי פקחי העיריה סילקו אותו יען כי הפריע לעוברים ושבים. חבל, חבל מאוד, אמרנו לעצמנו ונסענו הביתה.
זה היה לפני כשנה, מאז אנו נזכרים לעיתים קרובות באותו צעיר. כואב לנו הלב, מאוד כואב הלב. למרות שאנו לא אשמים, מה אנו אשמים? זה הפקחים, זה לא אנחנו, אז למה לכל הרוחות כואב הלב ולא חדל, מה עשינו?