כן. זה אני (ומילה על הסרט)
אחרי שעשו לי "אאוטינג" באופן רשמי (וגם שמו תמונה קטנה ומזעזעת של הכרס שלי דאז, נשבע לכם היום המצב יותר טוב...) אני "נאלץ" להודות. והסיבה שאני במידה מסויימת שמח שהעסק הזה "דלף" איכשהוא. היא בגלל שיש לי איזו אמירה בסרט הזה. אני כמובן לא הבימאי, לא הצלם, זה לא סרט הביכורים שלי, זה לא סרט על יוצאים בשאלה - וזה אפילו לא סרט עלי. אני בסך הכל אחת משלוש דמויות שדרך העיניים שלהן מנסים להראות משהו. אבל הצלחתי בסרט הזה, מאד בקטן, להגיד את מה שחלמתי (ועדיין חולם) להגיד בגדול: זה לא "אנחנו" ו"הם", זה לא "האם אלוהים באמת רצה ש..." זה לא המסר של "הייתי שם, היה רע, יצאתי, עכשיו אני נורא מצליח", זה סתם מבט קליל (ודי קצר) על משהו שאני עושה והמבט הזה נע בין "שם" ל"כאן" עד שהעסק די מתבלבל. אכן, ברגע נתון בסרט כבר לא זוכרים מה הרקע. זה רק אני שמקפצץ שם בהתלהבות ילדותית מתובלת בדיכאון קיומי וחובט בכל דבר שזז. סתם איש שמנסה לשרוד את האופי המחורבן של עצמו. ההרגשה היא כאילו צילמו אותי סתם, ועכשיו מדביקים מאחורי - כמו בתמונות חתונה ישנות - כל מיני רקעים. פעם גברים חרדים באקסטזה של "מרנן ורבנן" ופעם רקדניות סמבה עם נוצות וחוטיני. אני בכל הזמן הזה ממשיך להסתובב על הסט הדוקומנטרי-מציאותי הזה קצת אבוד וקצת לא שייך. וזה כל כך בולט בסרט שזה ממש עשה לי טוב. הנה, עוד אפשרות לתאר חזרה בשאלה. בלי דיכוטומיה, בלי קלישאות, בלי הצהרות וססמאות, בלי דיוני עקר על אמונה ואלוהים. העובדה שמישהו ניסה להראות מוסיקה ו"על הדרך" פרצו לו לפריים אמא ואבא שלי, או "פוייקר" ירושלמי, עושה, לדעתי שלי, שירות מאד טוב לצורה שבה חלמתי להציג חזרה בשאלה, הדרך שעליה אני מפנטז במסגרת חלומות ה" יום אחד מישהו יזמין אותי לאיזה אולפן גדול, ומראיין מלוטש ישאל אותי אל מול פני האומה: מה אתה חושב על..." כן. בצורה מזערית (ועושה חשק לעוד) החלק הקטן שלי בסרט מראה אדם, בעצם ילד, שהוא גם נער, ולפעמים גם איש, שבמסגרת הרצון לשלווה, ואהבה, וטוב לעצמו, חוצה תדיר את הגבולות מפה לשם ומשם לפה, שלרגע אחד קטן בסרט, ממש לשבריר, ובגלל הציר הכל כך קיומי ואנושי הזה - הם חדלים מלהתקיים... ומכאן גם מקור הפחד הגדול שלי. כי מי ממכרי שעקבו אחרי הצילומים (שנפרשו על פני שנתיים וחצי) טענו שהקונפליקט שלי לא "נולד" מחוט השדרה של הסרט, והוא סתם ערך מוסף צהוב ומציצני, שעוזר למכור איזהשהוא נושא זול וריק. "כמו בתמונות חתונה" הם אמרו "ששמים מאחורי חתן וכלה בבגדי הדר, עם פרצוף של סטודיו, רקע של חוף קאריבי לוהט וססגוני כדי למשוך את העין". היית להוט לחשוף את עצמך בשיגעון האקסיביציוניסטי שלך, וסופך שתהא גימיק עלוב לסמא בו עיני זרים מציצים ותאבי ריגוש זול. ייתכן. אבל גם זה "אני". וגם זה קיים. וזה שם, אני מניח, וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה, וכל הרוצה לבוא וליטול אחד משישים בהצצה לחיי - יבוא ויטול. "ואין אני תוהה על עצם קיום המעשים ההם" - כמו שאומרת התרת נדרים - אלא שאולי חטאתי בהתמכרות לקסם הזה שמצלמה עושה לאדם. לריגוש המוזר הזה שבו כל תנועת יד שלי הופכת למשהו חשוב שאולי כדאי לצלם. משהו שאולי ייראה טוב מזוית אחרת, אולי אשמתי בתקווה שמה שאצלי קורס נופל ומט, ייהפוך למבריק אם רק ישנה הצלם את הזווית של הבד השחור שהוא מתח כדי לסנן בו את אור השמש, אולי מבעד לעדשת המצלמה, ובתקציר, ואם נשאיר את החלקים הרעים על רצפת העריכה ייראו חיי קסומים יותר, וייעלם מהם האפור המרגיז שצובע מקומות ותחושות. אבל זה בהחלט ככה. והתוצאה, משעשעת ומלבבת למדי, אני חייב להודות, ואם ירצה השם בעשרים ושתיים למרץ בעשר בערב באולם הסינמטק יישבו אנשים זרים ויצפו בחיוך בכל מיני רגעים מכוננים בחיי המוסיקה הלטינית. יעקבו בעניין אחרי לבושים בהידור - או חצי ערומים - שיפזזו בזחיחות דעת במועדון או סביב הבריכה. ומפעם לפעם, פה ושם, תיככנס לתוך הקלחת הזו הדמות שלי (תמיד באיחור ובסוף) קומפקטית ושחוחת כתפיים (כדרכי) מקפצצת לה במין הילוך נח-לי-אלי שכזה, עם הראש זז ימינה-שמאלה בישיבתיות חרדית (אח, כמה מזעזע להתוודע אל המניירות הקטנות והמרגיזות שלך) לבושה ברישול וחוסר טעם, מפגיזה את המסך בתערובת של חבטות, ונקישות, ומלנכוליות וקונפליקטים - ונעלמת. בדיוק כמוני... ואי אפשר שלא לאהוב אותה, ואי אפשר שלא לשים לב לזרות שלה בתוך הרקע שמסביב. ואי אפשר שלא לשים לב שהרקע מתחלף בקיצוניות מוזרה ומקסימה, ואי אפשר להתכחש לעובדה שגם הדוגמית הזו, קטנה ומזוקקת ככל שתהיה, על הטוב והרע שבה, על תאוות החשיפה הבלתי-נשלטת, והבריחה המיידית והבלתי נמנעת שבעקבותיה - הדוגמית הזו מצליחה איכשהוא להיות נאמנה למקור, ולספר אפיזודה קטנה מהסיפור שתמיד חלמתי לספר. ואני אשב שם, בחושך, גאה ומפוחד, ואביט כל הזמן לצדדים לראות את המבט שבעיני האנשים. וכמה שאני לא מנסה להסביר לעצמי שאני בסך הכל דמות שמרכיבה פאזל, וזמן המסך שלי קצוב ומוגבל מאד, ווייתכן שלא ממש שמו לב אלי דווקא, ואולי שאר הדמויות בלטו יותר, ואולי החגיגה שמסביב היא הסיפור האמיתי, אבל אני לא יכול להתכחש לעובדה שעל מסך ענק אל מול אולם שיכול להכיל מאות אנשים (הוא יהיה מלא?) יימרחו התמונות של אמא שלי, ויישמעו הדברים של אבא שלי (שברגע שהוא מופיע, לשבריר שניה, ובכל מילה שלו, המסך מואר וחרד-קודש) והבן שלי יגיח אל מול עשרות עיניים זרות, ואפשר שיאהבו את מה שראו, ואפשר שישנאו, ואפשר שילגלגו, ואפשר ששום דבר ממה שאני חולם עליו לא יגיע אליהם. ואפשר שהכל נראה לי אחר בדמיון, וגם ה"גילו ברעדה" הזה, והאמביוולנטיות שאני מניח שבטח גם תשתקף בייחס של האנשים לסרט הזה וההתמכרות לריגוש הזה של "אהבה-שנאה" של "כן-ולא" של "שם-וכאן" - גם היא בעצם אני. וגם היא בעצם מעין חזרה קטנטונת על מה שקורה לי יותר בגדול כל החיים. אז למה להסתיר? הנה. זה מה יש. כל העסק הזה יחד, כמו שהוא, הוא הסיפור שלי.