הזמן...
שוב צלצול השעון. אותו צלצול. שוב. האיש הזה ששוכב לידך במטה. בעלך. מאז גיל 17 לא התעוררת לצידו של גבר אחר, לפחות לא פיזית את מציינת לעצמך בחיוך מריר... הסבב הרגיל - כיור - ילדים - מטבח - ילדים - בעל - כיור - ילדים - מטבח... כמו טבלת יאוש בתאו של אסיר, אפשר לסמן עוד X ביומן, עוד בוקר חולף לו לקול מהדורת החדשות וצווחות הילדים... ועכשיו אולי תצליחי להדחיק אותו מהזכרון, מהמחשבות... הוא בוודאי מזיע, תשוש, אחרי המרחקים שעשה בסוף השבוע כשהסתובב לך בראש. זה די נוח שהוא מתרוצץ כך במחשבות. אפשר לדבר איתו והוא לא עונה, אפשר להגיד לו כל מה שרוצים. הוא לא נעלם לפתע, לא אומר שהוא צריך לנתק, זמין כל הזמן, מחצב כמעט אידיאלי... רק כמעט... היית מעדיפה שייצא משם כבר. זה התחיל בזיקוקי די-נור המוכרים. באפרוריות חייך הוא היה קשת של גוונים, הוא היה ססגוני באישיותו, במעט מיד התפתית לספר לו הכל על חייך, שמך, כל הפרטים הסטנדרטיים, כמו שאלון שממלאים במוסד לביטוח לאומי...אבל היה בו משהו שונה. הוא הכניס לחייך משובת נעורים שנעלמה מהם מאז היית בת...בת כמה...כל כך מזמן זה היה? ואיך הסעיר אותך האיש ההוא, איך לכד את כל התשוקות אשר היו חבויות בך משך שנים וכמו הציף אותם על פני השטח, חושף אותם לעינייך, לעיניו, גורם לדם בעורקייך לרתוח בציפיה. איך הוא יודע, שאלת את עצמך לא פעם, איך הוא יודע בדיוק, אבל בדיוק, מה מסעיר אותי כל כך... הוא הצליח לעורר בך כל רגש אפשרי, מתשוקה עזה, דרך קנאה בוערת ועד, כך גילית בימים האחרונים, עד לתיעוב מהול בהערצה, עד כמה שהשילוב הזה אפשרי. רק דבר אחד את לא מצליחה בשופ אופן - להוציא אותו מהראש. מאז נכנס לשם, לפני, כמה זמןזה היה? 47 ימים, 8 שעות וארבע עשרה וחצי דקות? מאז נכנס לשם אין לו דרך החוצה...וגם היום, כשאת יודעת שאין שום דרך בעולם שתוכלי לממש את התאווה האדירה הזורמת בעורקייך לחוש אותו, את גופו, את חום חיבוקו, גם היום הוא חלק בלתי נפרד משגרת יומך. מלווה אותך בהכנת הקפה (כן, שחור, אחד סוכר, את יודעת), דרך הנסיעה לעבודה (כן, היום הרכב שלו במוסך את מעירה לעצמך בחיוך ממתיק סוד) ועד המוסיקה הנשמעת מכל תחנת רדיו, והמיועדת, כך נדמה, רק לכם... שוב אסף אמדורסקי מבשר לך שאת צריכה אהבה חדשה, והשיר הזה, שמתנגן בלי סוף, מי שר אותו? אולי שרון חזיז? זה עם ה``סוכריות קופצות בשביל אדרנלין``... מה יהיה, את שואלת את עצמך, מה יהיה הסוף? איך אוכל לשדר חזות חיצונית של יציבות נפשית בשעה שמעיי מאיימים להתהפך בקרבי, בשעה שנפשי אינה יושעת ולו גם רגע דל של מנוחה, בשעה שכאשני מתעוררת בלילה, ללגום מים, עוד לפני שנפקחות העיניים כבר צצה דמותו מול עינייך? וכל הקלישאות הפסאודו-פסיכיאטריות האלה תחת כל עץ רענן... כן, את יודעת שהזמן יעשה את שלו, אבל הזמן הזה לא זז בכלל, והוא - הוא לא מפסיק להתרוצץ במחשבותייך, יודעת שכבר אינו שלך, יודעת שלעולם לא תהיי שלו... ובערב, מול הסרט בטלוויזיה, מוחה דמעה בקטעים הנכונים, מתייפחת בדומיה, מי יידע את אשר עובר עלייך, מי ירפא את החתך השותת בליבך?
שוב צלצול השעון. אותו צלצול. שוב. האיש הזה ששוכב לידך במטה. בעלך. מאז גיל 17 לא התעוררת לצידו של גבר אחר, לפחות לא פיזית את מציינת לעצמך בחיוך מריר... הסבב הרגיל - כיור - ילדים - מטבח - ילדים - בעל - כיור - ילדים - מטבח... כמו טבלת יאוש בתאו של אסיר, אפשר לסמן עוד X ביומן, עוד בוקר חולף לו לקול מהדורת החדשות וצווחות הילדים... ועכשיו אולי תצליחי להדחיק אותו מהזכרון, מהמחשבות... הוא בוודאי מזיע, תשוש, אחרי המרחקים שעשה בסוף השבוע כשהסתובב לך בראש. זה די נוח שהוא מתרוצץ כך במחשבות. אפשר לדבר איתו והוא לא עונה, אפשר להגיד לו כל מה שרוצים. הוא לא נעלם לפתע, לא אומר שהוא צריך לנתק, זמין כל הזמן, מחצב כמעט אידיאלי... רק כמעט... היית מעדיפה שייצא משם כבר. זה התחיל בזיקוקי די-נור המוכרים. באפרוריות חייך הוא היה קשת של גוונים, הוא היה ססגוני באישיותו, במעט מיד התפתית לספר לו הכל על חייך, שמך, כל הפרטים הסטנדרטיים, כמו שאלון שממלאים במוסד לביטוח לאומי...אבל היה בו משהו שונה. הוא הכניס לחייך משובת נעורים שנעלמה מהם מאז היית בת...בת כמה...כל כך מזמן זה היה? ואיך הסעיר אותך האיש ההוא, איך לכד את כל התשוקות אשר היו חבויות בך משך שנים וכמו הציף אותם על פני השטח, חושף אותם לעינייך, לעיניו, גורם לדם בעורקייך לרתוח בציפיה. איך הוא יודע, שאלת את עצמך לא פעם, איך הוא יודע בדיוק, אבל בדיוק, מה מסעיר אותי כל כך... הוא הצליח לעורר בך כל רגש אפשרי, מתשוקה עזה, דרך קנאה בוערת ועד, כך גילית בימים האחרונים, עד לתיעוב מהול בהערצה, עד כמה שהשילוב הזה אפשרי. רק דבר אחד את לא מצליחה בשופ אופן - להוציא אותו מהראש. מאז נכנס לשם, לפני, כמה זמןזה היה? 47 ימים, 8 שעות וארבע עשרה וחצי דקות? מאז נכנס לשם אין לו דרך החוצה...וגם היום, כשאת יודעת שאין שום דרך בעולם שתוכלי לממש את התאווה האדירה הזורמת בעורקייך לחוש אותו, את גופו, את חום חיבוקו, גם היום הוא חלק בלתי נפרד משגרת יומך. מלווה אותך בהכנת הקפה (כן, שחור, אחד סוכר, את יודעת), דרך הנסיעה לעבודה (כן, היום הרכב שלו במוסך את מעירה לעצמך בחיוך ממתיק סוד) ועד המוסיקה הנשמעת מכל תחנת רדיו, והמיועדת, כך נדמה, רק לכם... שוב אסף אמדורסקי מבשר לך שאת צריכה אהבה חדשה, והשיר הזה, שמתנגן בלי סוף, מי שר אותו? אולי שרון חזיז? זה עם ה``סוכריות קופצות בשביל אדרנלין``... מה יהיה, את שואלת את עצמך, מה יהיה הסוף? איך אוכל לשדר חזות חיצונית של יציבות נפשית בשעה שמעיי מאיימים להתהפך בקרבי, בשעה שנפשי אינה יושעת ולו גם רגע דל של מנוחה, בשעה שכאשני מתעוררת בלילה, ללגום מים, עוד לפני שנפקחות העיניים כבר צצה דמותו מול עינייך? וכל הקלישאות הפסאודו-פסיכיאטריות האלה תחת כל עץ רענן... כן, את יודעת שהזמן יעשה את שלו, אבל הזמן הזה לא זז בכלל, והוא - הוא לא מפסיק להתרוצץ במחשבותייך, יודעת שכבר אינו שלך, יודעת שלעולם לא תהיי שלו... ובערב, מול הסרט בטלוויזיה, מוחה דמעה בקטעים הנכונים, מתייפחת בדומיה, מי יידע את אשר עובר עלייך, מי ירפא את החתך השותת בליבך?