הזמן שלי...
"הלוואי יהיה בי כח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי יהיה בי כח לא ליפול על ברכי מכובד אהבה הלוואי יהיו עוורות עיני כל זמן שתישאר שלא אראה את פניך שלא אושיט את ידי לאתר עוד מעט אנשום לאט אפצע את ידי עד ישותקו לא יתקרבו אל גופך המוכר האהוב שאפי לא ישאף את הריח אלוהים את הריח שלא ארד על ברכי שתישאר הלוואי יהיה בי כח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי אהיה חזקה עד שתעזוב זאת תהיה נקמתי היחידה." כל הזמן שהיינו יחד הראית לי את כל הסימנים שבעולם שאתה בקטע שלי. התקשרת אלי, הזמנת אותי לצאת איתך לכל מיני מקומות שאמרת שרק אותי אתה לוקח אליהם והראת לכולם שהנה, אנחנו ביחד. ואני, שבהתחלה היססתי, הלכתי אחריך ונסחפתי. ובסוף- התאהבתי. לא, לא התאהבות טיפשית כזאת של פרפורים בבטן והתרגשויות. אהבה באמת, אהבה שכזו שאפילו אם אני יכולה להתווכח איתך שעות ולהתעצבן, בסוף אני עוד אוהב אותך בדיוק כמו קודם. ואהבה כזאת שבאמת יכולתי לראות אותך אבא של הילדים שלי, האחד שאני רוצה לחיות איתו כל החיים. ואז, אז החלטתי שאני חייבת לבדוק אם אתה מרגיש כמוני, אם כל הסימנים האלה שנתת לי באמת נכונים. אזרתי אומץ ושאלתי אותך אפילו שידעתי שאולי אני יכולה להרוס הכל, אבל רציתי לדעת אם זה אמיתי. שאלתי אותך אם אתה אוהב אותי. ואתה הבטת בי ואמרת: "כיף לי איתך" "לא, זה לא מה ששאלתי, שאלתי אם אתה אוהב אותי" שתקת. "תענה לי רק בכן או לא" "לא יודע" "אז למה אתה איתי?" שאלתי ונשכתי את שפתיי בכאב מה "כי כיף לי להיות איתך, פשוט כי אני מרגיש שטוב לי וכיף לי איתך" "וחוץ מזה...מה עם הלב שלך?" שוב שתקת... "רק תענה לי...כן או לא..."ביקשתי והדמעות בעיניים "לא יודע....לא מרגיש כלום..." אז ביקשתי שתעזוב אותי בשקט עכשיו ושתתן לי את הזמן שלי לשכוח אותך... ואתה, רק ביקשת עוד זמן לחשוב, עוד זמן להיות שלם עם ההחלטות שלך. ואני נתתי לך את הזמן הזה. חודש. חודש שלם שבו לא יצאת לי מהראש לרגע, לא עברה שעה בלי שהיית שם. והחוסר וודאות הזה של מה שתגיד, חירפן אותי. אבל שתקתי, כי רציתי שתחליט ותהיה שלם עם מה שתחליט. חודש שבו קיבלתי ד"שים ממך דרך חברים ומכרים, ד"שים שהובילו לנקודה אחת, שקשה לך בלעדי. שאתה כן מתגעגע אליי ורוצה אותי,שאתה חושב ומדבר רק עלי. עבר חודש ושוב עמדנו באותו מקום,באותה נקודה."כיף לי וטוב לי איתך" "אתה אוהב אותי?" שתיקה "מה קשה לענות, כן או לא?" שתקת והשתיקה שלך אמרה לי הכל... אז סליחה, למה עשית לי את זה? למה נתת לי לחכות עכשיו כ"כ הרבה זמן? כן, אני יודעת שעכשיו אני יכולה להיות שלמה עם זה ולשכוח אותך בלב שקט. אבל למה נתת לי לחכות ככה? למה שוב השארת אותי תלויה באוויר? למה נתתי לך להרוס ולשבור אותי ככה? לא התרכזתי בכלום בגללך, הרסת אותי לגמרי. ועכשיו, אני צריכה להתחיל לשכוח אותך. והייתי יכולה להתחיל כבר לפני חודש. אני יודעת שכל אחד מאיתנו בוודאי יעבור עוד הרבה דברים בעתיד הקרוב שעלולים לשנות אותנו, ואני יודעת שיום אחד יבוא האחד שלי, בין אם זה אתה ובין אם לא. אבל כ"כ פגעת ועכשיו אתה יכול פשוט ללכת. ואני נשארת כאן, אוספת את השברים של הלב שלי ועומדת בפני תהליך ארוך ולא פשוט בכלל של למחוק אותך מהראש שלי. ואני כ"כ כועסת עליך. ועדיין אוהבת אותך בדיוק כמו קודם. אבל עכשיו, תתרחק. תן לי לנסות לשכוח אותך בשקט. "הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט, לא להישבר כאן למולך..."
"הלוואי יהיה בי כח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי יהיה בי כח לא ליפול על ברכי מכובד אהבה הלוואי יהיו עוורות עיני כל זמן שתישאר שלא אראה את פניך שלא אושיט את ידי לאתר עוד מעט אנשום לאט אפצע את ידי עד ישותקו לא יתקרבו אל גופך המוכר האהוב שאפי לא ישאף את הריח אלוהים את הריח שלא ארד על ברכי שתישאר הלוואי יהיה בי כח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי אהיה חזקה עד שתעזוב זאת תהיה נקמתי היחידה." כל הזמן שהיינו יחד הראית לי את כל הסימנים שבעולם שאתה בקטע שלי. התקשרת אלי, הזמנת אותי לצאת איתך לכל מיני מקומות שאמרת שרק אותי אתה לוקח אליהם והראת לכולם שהנה, אנחנו ביחד. ואני, שבהתחלה היססתי, הלכתי אחריך ונסחפתי. ובסוף- התאהבתי. לא, לא התאהבות טיפשית כזאת של פרפורים בבטן והתרגשויות. אהבה באמת, אהבה שכזו שאפילו אם אני יכולה להתווכח איתך שעות ולהתעצבן, בסוף אני עוד אוהב אותך בדיוק כמו קודם. ואהבה כזאת שבאמת יכולתי לראות אותך אבא של הילדים שלי, האחד שאני רוצה לחיות איתו כל החיים. ואז, אז החלטתי שאני חייבת לבדוק אם אתה מרגיש כמוני, אם כל הסימנים האלה שנתת לי באמת נכונים. אזרתי אומץ ושאלתי אותך אפילו שידעתי שאולי אני יכולה להרוס הכל, אבל רציתי לדעת אם זה אמיתי. שאלתי אותך אם אתה אוהב אותי. ואתה הבטת בי ואמרת: "כיף לי איתך" "לא, זה לא מה ששאלתי, שאלתי אם אתה אוהב אותי" שתקת. "תענה לי רק בכן או לא" "לא יודע" "אז למה אתה איתי?" שאלתי ונשכתי את שפתיי בכאב מה "כי כיף לי להיות איתך, פשוט כי אני מרגיש שטוב לי וכיף לי איתך" "וחוץ מזה...מה עם הלב שלך?" שוב שתקת... "רק תענה לי...כן או לא..."ביקשתי והדמעות בעיניים "לא יודע....לא מרגיש כלום..." אז ביקשתי שתעזוב אותי בשקט עכשיו ושתתן לי את הזמן שלי לשכוח אותך... ואתה, רק ביקשת עוד זמן לחשוב, עוד זמן להיות שלם עם ההחלטות שלך. ואני נתתי לך את הזמן הזה. חודש. חודש שלם שבו לא יצאת לי מהראש לרגע, לא עברה שעה בלי שהיית שם. והחוסר וודאות הזה של מה שתגיד, חירפן אותי. אבל שתקתי, כי רציתי שתחליט ותהיה שלם עם מה שתחליט. חודש שבו קיבלתי ד"שים ממך דרך חברים ומכרים, ד"שים שהובילו לנקודה אחת, שקשה לך בלעדי. שאתה כן מתגעגע אליי ורוצה אותי,שאתה חושב ומדבר רק עלי. עבר חודש ושוב עמדנו באותו מקום,באותה נקודה."כיף לי וטוב לי איתך" "אתה אוהב אותי?" שתיקה "מה קשה לענות, כן או לא?" שתקת והשתיקה שלך אמרה לי הכל... אז סליחה, למה עשית לי את זה? למה נתת לי לחכות עכשיו כ"כ הרבה זמן? כן, אני יודעת שעכשיו אני יכולה להיות שלמה עם זה ולשכוח אותך בלב שקט. אבל למה נתת לי לחכות ככה? למה שוב השארת אותי תלויה באוויר? למה נתתי לך להרוס ולשבור אותי ככה? לא התרכזתי בכלום בגללך, הרסת אותי לגמרי. ועכשיו, אני צריכה להתחיל לשכוח אותך. והייתי יכולה להתחיל כבר לפני חודש. אני יודעת שכל אחד מאיתנו בוודאי יעבור עוד הרבה דברים בעתיד הקרוב שעלולים לשנות אותנו, ואני יודעת שיום אחד יבוא האחד שלי, בין אם זה אתה ובין אם לא. אבל כ"כ פגעת ועכשיו אתה יכול פשוט ללכת. ואני נשארת כאן, אוספת את השברים של הלב שלי ועומדת בפני תהליך ארוך ולא פשוט בכלל של למחוק אותך מהראש שלי. ואני כ"כ כועסת עליך. ועדיין אוהבת אותך בדיוק כמו קודם. אבל עכשיו, תתרחק. תן לי לנסות לשכוח אותך בשקט. "הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט, לא להישבר כאן למולך..."
