הזמן שחולף

[אוריאל מעוז]

הזמן שחולף../images/Emo7.gif

חמש עשרה מיליון, שמונה מאות תשעים ושבע אלף ושש מאות שניות שהם מאתיים שישים וארבע אלף תשע מאות ושישים דקות שהם ארבעת אלפים וארבע מאות ושש עשרה שעות שהם מאה שמונים וארבעה ימים שהם עשרים ושישה שבועות ויומיים שהם שישה חודשים שהם חצי שנה מאז הרצחה של תהילה אחותי. הגעגועים, הכאב, השאלות, התהיות, הצער והיגון אינם מרפים. חמש עשרה מיליון שמונה מאות תשעים ושבע אלף ושש מאות פעם השאלה "למה" יוצאת בנשימה אחת עם השם "תהילה" יוצאת בדממה דקה ואין איש שומע, זעקה בלב פצוע ומדמם בכאב. the show must go on שרו צעקו להקת קווין האגדית... כל העולם במה ואנו השחקנים אמר שקספיר... אין ברירה חיבים להמשיך אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי. כדגל המתנופף לפי כיוון הרוח כך אני מתנופף לפי כיוון השעון: קם, אוכל, עובד, מחייך, נע, זז ומש, עוד יום עובר, עוד שעה, עוד חודש, עוד שבוע ומסעדת סבארו נמוגה בזיכרון לטובת (רעת) רח´ הנביאים, גבעה צרפתית, חדרה, רח´ יפו, מדרחוב, ירי בדרכים ... היש לזה סוף.... אוריאל מעוז

 

[אורי_ח]

היש לזה סוף?

אם יש - קשה לראותו פיגוע רודף פיגוע אסון רודף אסון זעקתך הנוראה כמו עלה נידף ברוח. מרוב עלים קרועים ברוח אין רואים את השלכת התעודד אח יקר עוד יבוא אביב

 

[אחת מהצד]

אוריאל

זה מתחיל מהצגה.. מחיים אוטומטיים. אחר כך חוזר להיות החיים שלך. ה-"למה" שלך כל כך קרוב ומוכר והשניות שאתה סופר.. אולי.. תרפה קצת מהשאלה. כדי שהתשובה תוכל להתקבל? הרי היא לא תהיה על ה"למה".. היא תהיה משהו אחר. אוריאל..יבואו גם ימים אחרים. אור שיהיה לך

 

[ilanee]

?TIME?

Hello urial.I know what you feel.It has been a year since i lost my angle, she was only 9- years old and the pain is big, Day after day, But you have said THE SHOW MUST GO ON and it must, For the one that we love and for the angels Above, They do not want to see us this way, May GOD be with you, Take care of yourself, ILAN LA USA

 

[acky007]

כל העולם במה... כמה שאתה צודק

כתבתי על זה בעבר וחזרתי על כך באזכרה של בני "...וממשיכים לחיות, כשכל יום חדש הוא יום נוסף של הצגה… לא כל היום ולא כל הזמן אבל בחלקים מסוימים, בעיקר כשאתה מחוץ לבית, ההצגה בעיצומה. וכמו בהצגות של פעם, ההצגה הזו מחייבת שימוש במסכות. אני מאומן בזה כבר הרבה זמן - תחילה היתה זו המסכה של אחרי מותה של אשתי, עד שהצלחתי להורידה ולחיות כמו כולם, בלי להסתתר מאחוריה ובכל זאת בלי לאבד את זיכרונה של שושי. ואז באה המכה הזו, הרבה יותר קשה, הרבה יותר כואבת וקשה לי לעמוד בזה. אנשים לא אוהבים פרצופים עצובים. אם אתה מחייך אף אחד לא ישאל אותך למה. אבל פרצוף עצוב?!?! ואני הרי תמיד מחייך, תמיד יש לי בדיחה על כל נושא שבו מדברים - אז מה עכשיו? עוטים את המסכה ומחייכים וצוחקים, ומתבדחים כאילו כלום ו… אז אתה נשאר לבד, או מגיע הלילה… ואז מגיע הכאב… כל המחשבות וכל הזיכרונות וכל ה… וההצגה שלי, המסכה הזו שאני "חובש", אינה הצגת תיאטרון שאני שחקן בה וביום שאני חולה יש לי מחליף… המשחק הזה הוא משחק החיים. אני קם בבוקר והמסכה כבר מוכנה, יוצא מהבית והיא עולה על הפנים והתפקיד כבר ערוך ומשונן היטב… אני לא בוחר מתי להרים ומתי להסיר את המסכה, היא שם וקשה לי להאמין שיבוא יום והיא תוסר. לא הפעם. לא הפעם." צריך רק ללמוד לחיות עם זה, כל אופציה אחרת אינה חיים... שיהיה רק טוב... אברהם