הזמן מתעתע בי..
חמישה חודשים בלעדיך. מי היה מאמין?!
מצד אחד - מרגיש כמו נצח נצחים.
כמו העינוי הכי ארוך שיכולתי להאמין שאעבור אי פעם!
מצד שני - הזמן קפא אי שם באותו יום חמישי ב8 בבוקר ואין תזוזה.
כל כך הרבה השתנה ובו זמנית כל כך הרבה לא זז...
החיים בלעדיך איבדו כל משמעות.
חשבתי שאחרי מספר חודשים משהו יתחיל להתעורר לתחייה בי מחדש. אבל לא.. זה נהפך לגרוע יותר ויותר!
הכאב תוקף לעיתים קרובות יותר... הגעגוע והכמיהה אליך נהפכו לגדולים ועוצמתיים הרבה יותר!
מנסה להלחם בעצמי.. לא לשקוע לתוך כל הכאב הזה שמאיים להטביע אותי! אבל כבר עייפה, עייפה מלשים מסיכות כל בוקר.
עייפה מלכעוס על דרכו של עולם.
עייפה מלנסות להחיות את עצמי מחדש..
נאחזת בתקווה שאולי יבואו ימים טובים יותר כשאתעורר בבוקר בלי אותו מחנק בגרון ומועקה בלב.
אבל מפחדת.. מה יהיה ביום שבו אפסיק לכאוב כל כך ולבכות עליך, עלינו?!
תחושת הבגידה באהבה שלנו בלתי נמנעת כשאני חושבת על ימים טובים יותר גם בלעדיך.. הרי איך אפשר להגיד באותה הנשימה את המילים ״טוב״ ו״בלעדיך״?!
הכל נהפך לחסר משמעות, צבע ועניין מהרגע שאתה לא איתי.
עדיין יש ימים ששואלת ״זה באמת קרה לי??? אלו החיים שלי?? איך נהפכת לזיכרון בלבד?!?״.
בימים המטורפים האלה שעוברים על המדינה אי אפשר לברוח מכל אותן התמונות של האלמנות שמצטרפות למעגל הנורא הזה!
מעגל הבדידות... וכל פעם הראש משחזר את אותו היום שבו נגעתי בך בפעם האחרונה.
שניה לפני ששמו אותך מונח שם למטה לנצח וזה עוצר את הנשימה וזה כאב שחותך כל פינה בלב ובנפש..
מקווה שיבוא יום שאלמד לחיות שוב ולא לחיות בציפייה שיגיע הלילה ועוד יום יחלוף.
אוהבת תמיד!
ונדמה שזה הולך ומתעצם בכל יום בכל שעה...
חמישה חודשים בלעדיך. מי היה מאמין?!
מצד אחד - מרגיש כמו נצח נצחים.
כמו העינוי הכי ארוך שיכולתי להאמין שאעבור אי פעם!
מצד שני - הזמן קפא אי שם באותו יום חמישי ב8 בבוקר ואין תזוזה.
כל כך הרבה השתנה ובו זמנית כל כך הרבה לא זז...
החיים בלעדיך איבדו כל משמעות.
חשבתי שאחרי מספר חודשים משהו יתחיל להתעורר לתחייה בי מחדש. אבל לא.. זה נהפך לגרוע יותר ויותר!
הכאב תוקף לעיתים קרובות יותר... הגעגוע והכמיהה אליך נהפכו לגדולים ועוצמתיים הרבה יותר!
מנסה להלחם בעצמי.. לא לשקוע לתוך כל הכאב הזה שמאיים להטביע אותי! אבל כבר עייפה, עייפה מלשים מסיכות כל בוקר.
עייפה מלכעוס על דרכו של עולם.
עייפה מלנסות להחיות את עצמי מחדש..
נאחזת בתקווה שאולי יבואו ימים טובים יותר כשאתעורר בבוקר בלי אותו מחנק בגרון ומועקה בלב.
אבל מפחדת.. מה יהיה ביום שבו אפסיק לכאוב כל כך ולבכות עליך, עלינו?!
תחושת הבגידה באהבה שלנו בלתי נמנעת כשאני חושבת על ימים טובים יותר גם בלעדיך.. הרי איך אפשר להגיד באותה הנשימה את המילים ״טוב״ ו״בלעדיך״?!
הכל נהפך לחסר משמעות, צבע ועניין מהרגע שאתה לא איתי.
עדיין יש ימים ששואלת ״זה באמת קרה לי??? אלו החיים שלי?? איך נהפכת לזיכרון בלבד?!?״.
בימים המטורפים האלה שעוברים על המדינה אי אפשר לברוח מכל אותן התמונות של האלמנות שמצטרפות למעגל הנורא הזה!
מעגל הבדידות... וכל פעם הראש משחזר את אותו היום שבו נגעתי בך בפעם האחרונה.
שניה לפני ששמו אותך מונח שם למטה לנצח וזה עוצר את הנשימה וזה כאב שחותך כל פינה בלב ובנפש..
מקווה שיבוא יום שאלמד לחיות שוב ולא לחיות בציפייה שיגיע הלילה ועוד יום יחלוף.
אוהבת תמיד!
ונדמה שזה הולך ומתעצם בכל יום בכל שעה...
