הזירה- פרק 2
זה כבר עבר עמוד, אז אני בספק אם זה ייקפוץ >.> |קוביותהזירה- פרק 2
אש נשען על קיר תאו, ברכיו מקופלות לחזו, מחובקות על ידיו זרועותיו, וראשו קבור ביניהן. הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר יושב ככה. שעה? שעתיים? בטח יותר. מה שהוא ראה במסך ההוא... עשה לו רע. הוא היה צריך עוד זמן כדי לחשוב. המחשבות האלו הופסקו כשהוא שמע קול מהרמקול בתקרה: "אז, אדון קטצ'אם. אני בטוח שיש לך הרבה שאלות?" אש רק הביט בזעם ברמקול. הוא לא זיהה את הקול, אבל הוא היה בטוח שהוא יכל לשמוע את בעל הקול מגחך. "הנחתי שכן. אז כדאי שאתחיל מההתחלה: ובכן, ברוך הבא לזירה, אש קטצ'אם. אל תדאג לפוקימונים שלך, הם במקום בטוח, ואני בטוח שהם נהנים להם. אתה, לעומת זאת, הולך להלחם. אנחנו נספק לך פוקימון שיאמן אותך, ומאחר שאתה בטח לא מבין את שפת הפוקימונים, אתה רק צריך לדעת שפקודה בהתחלה, משמעה תקיפה, באמצע משמעה 'תחזיק מעמד'. בקרב הראשון שיהיה לך בעצם רק נבחן את הרמה שלך, אבל הוא יחשב כקרב לכל דבר. המטרה שלך היא לעלות שלוש רמות, ואז תוכל לחזור לחייך הרגילים. יש עוד שאלות?" אש שתק לרגע, מעכל את המידע, ואז שאל, "למה אתם עושים את זה?" "אנחנו רק מנסים להראות למאמנים איך זה להיות פוקימון". "זה אכזרי!" הצהיר אש, מנסה לעמוד אך תוקע את ראשו בתקרה בתהליך ונופל ארצה. "לא יותר אכזרי מהדרך בא אתה מתייחס לפוקימונים שלך, נה? אנחנו נספק לך ארוחות טובות, וכשתפגע נטפל בך. אנחנו לא מכים אותך, ואפילו משבחים אותך על קרב טוב. כך בדיוק אתה מתייחס לפוקימונים שלך". "הו, כן?! אבל שלי רוצים להלחם למעני!" "אתה בטוח?" הביטחון של אש נפל לרגע. "אולי הם עושים את זה רק כי אין להם ברירה אחרת?" פיו של אש נפער. עד כמה שזה אכזרי ולא צדק.... זה נשמע הגיוני. לעזאזל, זה נשמע הגיוני! לאחר שתיקה ארוכה, הוא שאל לבסוף, "אז למה אתם לא בודקים את הרמה שלי עכשיו?" "הו, לא. בקרב אמיתי, המוח האנושי והכוח הפיסי מגיעים לרמות שלא ידעת שיש לך אותן. אתה רק צריך לרצות לנצח בקרב הזה, ותאמין לי, זה ייקרה... גם אם תסרב להלחם". אש עיקם מצחו. "אתה יודע שהחברים שלי יבואו לחפש אותי! והם בטח יביאו את המשטרה אתם!" בעל הקול צחק. "רק נראה אותם. ואגב, המשטרה לא יכולה לעשות דבר". "למה?" שאל אש בהפתעה. הרי זה ברור שמה שהולך פה לא חוקי! אבל בעל הקול לא השיב, ואש נשאר ללא תשובה לשאלה זו. בדיוק אז הדלת נפתחה, וזאק עמד בפתח. "מוכן, אש? הקרב הראשון שלך עומד להתחיל ברגע זה ממש! אתה לא מתרגש?" מבט שבע רצון היה על פניו, ואש לא אהב את זה בכלל. "אני כבר לא יכול לחכות", השיב אש בעוקצנות. "יופי! אז בוא אחריי!" זאק סימן לו את הכיוון, ושניהם התחילו ללכת. לאחר כמה דקות של הליכה, אש מצא עצמו עומד מול דלת עץ גדולה. זאק דפק עליה שלוש פעמים, והיא נפתחה באיטיות, פורשת את מראה הזירה מול עיניו של המאמן הצעיר. אש עצר נשימתו למראה. הוא אומנם ראה את הזירה במסך בחדרו, אבל במציאות זה כבר דבר אחר. למרות הדברים הנוראים שהתרחשו שם זה היה....מדהים. "אתה אוהב את מה שאתה רואה?" שאל זאק, כאילו קורא את מחשבותיו של אש. "לא! ממש לא!" שיקר אש, אבל לפי החיוך שזאק חייך, הוא לא האמין לו. לפתע, פקאצ'ו הגיע למקום. זאק חייך אליו. "פיקאצ'ו! אני רואה שהגעת. זה האדם שלך- אש". "פיקא...צ'ו?" חזר אש. לפי המבט הרצחני ביעניו של העכבר הצהוב, אש ידע שהוא לא שלו. "הוא הולך לתת לי פקודות?" זאק הנהן. "כן. עכשיו קדימה לקרב! אני מעודד אותך!" "כאילו שאכפת לי..." מלמל אש, אבל זאק שמע. "מה אמרת?!" "כלום!" אש צעד פנימה, תוהה איזה מן קרב מצפה לו. הוא החליט כבר שהוא לא יילחם- הם לא יצליחו לתמרן אותו! הוא יסרב להלחם באדם אחר. המתחרה שלו נכנס לזירה, קיובון בעקבותיו, מכה בו בעצם שלו ודוחק בו להלחם. למתחרה שלו היה מבט עייף ומיואש. כשחושבים על זה... גם לרוי ההוא היה אותו מבט, ולילד- בו הוא נלחם. גם לו יהיה מבט כזה? לא. הוא לא יילחם. הוא לא ייתן להם לנצח! "פוקימונים יקרים, ברוכים הבאים לקרב חדש של בזירה!" קרא הכרוז וקהל הפוקימונים הריע בהתרגשות. "היום יש לנו מתחרה חדש שתימדד רמתו- אש קטצ'אם! ומולו, ג'ק וולפסון, רמה חמש! נותרה לו רק עוד רמה אחת לעלות! האין אתה מתרגש, ג'ק?" אש הבחין בשפתיו של המתחרה, ג'ק, זזות. הוא מלמל משהו לעצמו, ולפי הבעתו זה לא היה משהו חביב. "מוכנים?" קרא הכרוז. "התחילו!" הפוקימונים התחילו להריע שוב, והפיקאצ'ו צווח משהו, מסמן לאש להתקדם. אש, מאחר ואימן פיקאצ'ו במשך ארבע שנים כבר, ידע מה מחכה לו אם לא יציית, ולכן צעד פנימה. הוא לא יילחם, אומנם. גם הקיובון סימן לג'ק להיכנס, ואז צעק עוד משהו, וג'ק קפץ על אש, מכה בו באגרופיו ורגליו. אש מעולם לא הרגיש כאב כזה. בטח שהוא הלך מכות עם גארי, אבל זה היה כשהם היו ילדים, וזה היה רק משחק. עכשיו זה הדבר האמיתי. אש הרגיש את עצמו נופל, האדמה מטשטשת ואז מתבהרת שוב מול עיניו. הוא אך בקושי יכל לשמוע את הכרוז אומר משהו על כך שמתמודדים חדשים אף פעם לא נלחמים בהתחלה, עד ש... אבל חוץ מכאב בל ישוער, אש הרגיש עוד משהו בתוכו. מן זעם כזה שרק חיכה להזדמנות להתפרץ החוצה. ג'ק נתן בעיטה אחרונה, ואש עף אחורה, מתגלגל על החול. הפיקאצ'ו המשיך לצעוק לו משהו, בטח לקום ולהלחם, אבל לאש לא היה אכפת. הזעם המשיך להתגבר בתוכו. הוא ראה את ג'ק מתקרב לעברו, מתכונן להכות בו שוב. אש השפיל ראשו וספג את המכות בשקט. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. כשג'ק הכה בבטנו של אש באגרופו, הזעם התפרץ. אש לא חשב יותר שום דבר- הוא רק ידע שהוא צריך להרביץ לו בחזרה, ועל כן, הוא קם על רגליו בכוחות מחודשים והחל להכות בג'ק. הפוקימונים בקהל הריעו, פיקאצ'ו וקיובון צעקו פקודות, ואש וג'ק פשוט הלכו מכות. הקרב נמשך כמה דקות, ואז שניהם נעמדו במקומם, מתנשפים. הקהל דמם, מחכה שאחד מהם ייפול. אש הביט בעיניים רחבות כיצד ג'ק נופל ארצה, הזמן כאילו עוצר במקומו. כשהוא פגע בארץ, הקהל הריע, והכרוז הכריז: "נצחון מדהים לאש קטצ'אם! אני גאה להכריז שבזכות הכוח הרב שהפגין, הוא ברמה חמש! זה אומר שהוא צריך להגיע לרמה שמונה כדי להשתחרר! בהצלחה לך, אש!" אש הביט בידיו, חיוור כולו ופיו פעור. "מה... עשיתי?" הוא שאל את עצמו. הוא הביט אחורה, וראה את הפיקאצ'ו מחייך אליו. גאווה? הוא היה גאה בו? אולי הפוקימון היה גאה בו, אבל אש... הרגיש בושה כמותה לא הרגיש מעולם. 'האם כך הפוקימונים מרגישים אחרי קרב?' תהה אש. 'בושה על כך שהם מכים פוקימון אחר, בעוד אנחנו גאים בהם ומעודדים אותם להמשיך?' ואז התשישות נכנסה לתמונה: פתאום הוא הרגיש עייף, כאילו הוא רק רוצה לשכב על האדמה הזאת, להירדם, ולא להתעורר עד יום המחרת. קולות החלו להדהד בראשו ולהיחלש עד שנעלמו לגמרי, והוא הרגיש את עצמו נופל. כשפגע באדמה, הצבעים התערבבו לגוון שחור. אז הוא כבר לא היה מודע לדבר.
זה כבר עבר עמוד, אז אני בספק אם זה ייקפוץ >.> |קוביותהזירה- פרק 2