הזירה- פרק שלוש.
[אני חציל]= דיבור פוקימונים.
הזירה- פרק שלוש
ייאוש. זו הייתה תחושה חדשה לאש קטצ'אם. בטח, היו קרובות, שבהם היה לו ספק שינצח, אך הוא לעולם לא היה על סף ייאוש. זו הייתה... תחושה איומה. שעות הוא ישב בתאו, ברכיו מקופלות וראשו שמוט. שריריו היו כבר מכווצים מהישיבה הזאת, אבל לא היה לו מספיק מקום לתנוחה נוחה יותר. הוא הרגיש חסר אונים. הוא ידע בדיוק מה מחכה לו ברגע שייצא החוצה, והוא העדיף את התא הקטנטן על פני הזירה הארורה. הוא השתחרר מהמרפאה לפני יומיים, אך עדיין לא נלחם בפעם השנייה. הם אמרו שהוא צריך "להתחזק". פפט. הוא בילה שבוע שלם במרפאה, וזה הפתיע אותו. כשהפוקימונים שלו נפגעו בקרב, הם בילו פחות מיום במרכז הפוקימונים. כשהוא אמר זאת לג'ייסון, חברו החדש אמר לו שלפוקימונים יש יכולות התאוששות מולדות, ושהם מתאוששים די מהר. לבני אדם, לעומת זאת, אין. הגוף שלהם צריך יותר זמן לפני שהוא מחלים לחלוטין. יום לאחר מכן הוא השתחרר. ג'ייסון נאלץ להישאר יותר. הוא זכר בבירור את השיחה שהם ניהלו ביום שבו הוא עזב את המרפאה... "אתה מסוגל לחייך?" ג'ייסון שאל כשאש מתח את שריריו הדואבים. "הא?" שאל אש, מבולבל. "וודאי שאני מסוגל! איזו מן שאלה זאת?" ג'ייסון גיחך. "אני מתכוון, עכשיו. כשאתה פה. אתה מסוגל לחייך? חיוך אמיתי, לא כזה של לגלוג או אירוניה. אתה מסוגל לחייך פה... מאושר?" אש עמד שם, לא מסוגל לענות. ג'ייסון גיחך שוב. "כמובן שלא. אף אחד לא מסוגל. אבל אתה יודע, אתה צריך לצחוק לפעמים, אחרת הייאוש ישתלט אותך. בטח, הם נותנים לנו אוכל טעים, מוודאים שלא קר לנו או חם לנו מדי. לפעמים הם אפילו עושים לנו מפגשים חברתיים כדי שנוכל 'להתחבר'. אבל לא משנה מה, כל המאמנים פה סובלים מדילמה כלשהי. אמרת אותי פעם על העיניים של המאמנים פה, כמה עייפות ועצובות הן. האנשים האלה נתנו לייאוש להשתלט עליהם, ורבים מהם... רבים מהם לא עוזבים את הזירה לעולם". ג'ייסון סיים בטון עצוב, בוחר להביט על השמיכה שלו ולא על אש. "למה אתה מתכוון?" שאל אש, מבולבל. "הם לעולם לא מנצחים? זה מה שאתה מנסה להגיד?" ג'ייסון נענע ראשו, עוצם עיניו. "הם-" הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "הם נהיים חסרי תקווה, וברגע שהם לא יכולים לעמוד בזה יותר... הם הורגים את עצמם". אש החוויר. "מ-מה? איך?!" "מה זאת אומרת 'איך'?! לא משנה... בדרך כלל, הם משתמשים בסכינים שאנחנו מקבלים עם האוכל. זה כאילו שהם נותנים לנו דרך לברוח. זה נורא". ג'ייסון נענע ראשו שוב. "כמה-?" אש התחיל, אך ג'ייסון קטע את דיבורו. "מספיק. בגלל זה אתה מוכרח לצחוק! אתה לא יכול לתת לעצמך להפוך לחסר תקווה, אתה שומע?! צחק על המצב שלך, תחשוב על דברים כיפים, כמו העולם שבחוץ. תקווה שיום אחד תעזוב!" צעק ג'ייסון. היו לו הרבה חברים בזירה, ואת חלקם הוא לעולם לא ייראה שוב. הוא היה חייב למנוע מאש לעשות את מה שאותם מאמנים עשו. "איך אני יכול לצחוק על משהו כל כך נורא?" שאל אש, מזועזע מהעובדה שג'ייסון בכלל הציע שיעשה כזה דבר. "אנשים צוחקים על העניים, על מלחמות, ואפילו על שואות וכאלה. זו דרך להתמודד. אז תחשוב על דברים שמחים, ותשרוד את הזירה. תבטיח לי! תבטיח לי שתצחק!" אש עמד להגיד "אני מבטיח", אבל במקום זאת הוא השפיל מבטו ומלמל: "א- אני אנסה..." ג'ייסון הרגיש את בטנו מתהפכת. אש לא שמע מעולם על פוקימונים שהתאבדו, אז הוא הניח שהזירה שונה מעט מקרבות פוקימונים. או שאולי הדרך שבה בני האדם מתמודדים אתה היא שונה. אבל הוא כן תהה עם פוקימונים מרגישים מיואשים: ברוב הפעמים שהם יוצאים מהפוכדורים שלהם הם חייבים להלחם. ובדיוק כמו שהוא לא רוצה להלחם, הוא הניח שגם הם לא. אגב פוקימונים, הוא תהה מה שלו עושים כרגע... ~*~ פיקאצ'ו ישב על הגבעה הירוקה ביותר שהוא אי פעם ראה, אכל את התפוח הטעים ביותר שאי פעם אכל, והיה שמח כמו שמעולם לא היה. כן, אש החכים הפעם, שלח את הפוקימונים שלא לחופשה בפארק המדהים הזה. הוא לא ידע איפה השאר היו, חוץ מטוטודייל, שהוא ידע שהוא שוחה באגם. אבל פיקאצ'ו לא יכול היה שלא לתהות איפה הפוקימונים של מיסטי וברוק. הוא נגס עוד נגיסה מהתפוח העסיסי שלו, מתענג על הטעם הנפלא. הוא נאנח בשביעות רצון ונשכב על הדשא הירוק, מביט בעננים הלבנים החולפים מעליו. הוא עצם את עיניו- נמנום קטן יהיה נחמד.. פתאום הוא שם לב שיש צל מעליו ופקח את עיניו, רק כדי לראות איוויזאור רוכן מעליו. "פיקא!" הוא צעק והתיישב. "פיקא פיקא, פיקאצ'ו פי פיקא!" [אתה לא אמור להפחיד פוקימונים ככה!"] "זאור..."[מצטער], האיוויזאור אמר במבוכה. (טוב, עכשיו אני רק אתרגם... ^^
[כמעט גרמת לי להתקף לב!] אמר פיקאצ'ו, מנסה להרגיע את פעימות לבו ונשימתו המהירה. [טוב, מצטער. פשוט נראית... שמח מאוד. אתה שונא את המאמן שלך או משהו?] האיוויזאור שאל, מתיישב ליד פיקאצ'ו. [מה?] שאל פיקאצ'ו, מופתע. הוא לעולם, אבל לעולם, לא ישנא את אש. [כמובן שלא! איזו מן שאלה זאת?!] [אתה חדש פה, נכון? רק החדשים שמחים כל כך... עד שהם מגלים מה קורה למאמנים שלהם...] האיוויזאור אמר בעצב, מסתכל מטה אל הדשא השופע. [ל-למה אתה מתכוון?] שאל פיקאצ'ו, מתחיל לדאוג. [טוב, אני מניח שאספר לך. ממילא היית מגלה בשלב זה או אחר.] האיוויזאור הביט בפיקאצ'ו במבט חודר כדי להוכיח שהוא לא משקר, ואז התחיל להסביר. [המאמן שלך נמצא במקום שנקרא "הזירה". אני לא ממש יודע מה קורה שם, אבל הם אומרים שהמאמנים נלחמים אחד עם השני ללא פוקימונים,כלומר, עם אגרופים ובעיטות. הכל חלק מתוכנית לגרום להם להפסיק לאמן פוקימונים.] [איך אתה יודע?] שאל פיקאצ'ו, מלא ספק. זה לא היה הגיוני. למה שמישהו יירצה שמישהו אחר יפסיק לאמן פוקימונים? [שמועות מתפשטות. חוץ מזה, כשהמאמנים חוזרים כדי לקחת את הפוקימונים שלהם אחרי חודשיים או יותר, הם תמיד נראים עצובים... ושמעתי חבורה של פידג'ים שאמרה שהמאמנים משחררים את הפוקימונים שלהם לאחר מכן] האיוויזאור הביט אל האופק, כאילו הוא חיכה למשהו. [אז אנחנו חייבים להציל את המאמנים!] פיקאצ'ו הכריז, עומד על שתי רגליים. [בלתי אפשרי] אמר האיוויזאור, עוצם את עיניו ומנענע ראשו. [אנחנו בשדות הפתוחים. אף אחד לא יכול לתפוס אותנו, מאחר ואנחנו כבר תפוסים. ברגע שמאמן משוחרר מהזירה, הם שולחים אותו לכאן כדי שיאסוף את הפוקימונים שלו]. [זה שקר!] צעק פיקאצ'ו, ממאן להאמין. האיווזאור עמד והתחיל ללכת. [תאמין למה שאתה רוצה, ידידי. כולנו עברנו את שלב ההכחשה.] בזאת, האיווזאור ירד באיטיות במורד הגבעה ונעלם מעיניו של פיקאצ'ו. עכשיו לפיקאצ'ו כבר לא היה אכפת מהגבעות או התפוחים. הוא רק רצה למצוא את הפוקימונים האחרים ואז ללכת לחפש את אש. בגלל שאם מה שהאיווזאור ההוא אמר נכון (לא שהוא האמין לו או משהו כזה...), אז אש בצרות צרורות. ~*~
[אני חציל]= דיבור פוקימונים.
[כמעט גרמת לי להתקף לב!] אמר פיקאצ'ו, מנסה להרגיע את פעימות לבו ונשימתו המהירה. [טוב, מצטער. פשוט נראית... שמח מאוד. אתה שונא את המאמן שלך או משהו?] האיוויזאור שאל, מתיישב ליד פיקאצ'ו. [מה?] שאל פיקאצ'ו, מופתע. הוא לעולם, אבל לעולם, לא ישנא את אש. [כמובן שלא! איזו מן שאלה זאת?!] [אתה חדש פה, נכון? רק החדשים שמחים כל כך... עד שהם מגלים מה קורה למאמנים שלהם...] האיוויזאור אמר בעצב, מסתכל מטה אל הדשא השופע. [ל-למה אתה מתכוון?] שאל פיקאצ'ו, מתחיל לדאוג. [טוב, אני מניח שאספר לך. ממילא היית מגלה בשלב זה או אחר.] האיוויזאור הביט בפיקאצ'ו במבט חודר כדי להוכיח שהוא לא משקר, ואז התחיל להסביר. [המאמן שלך נמצא במקום שנקרא "הזירה". אני לא ממש יודע מה קורה שם, אבל הם אומרים שהמאמנים נלחמים אחד עם השני ללא פוקימונים,כלומר, עם אגרופים ובעיטות. הכל חלק מתוכנית לגרום להם להפסיק לאמן פוקימונים.] [איך אתה יודע?] שאל פיקאצ'ו, מלא ספק. זה לא היה הגיוני. למה שמישהו יירצה שמישהו אחר יפסיק לאמן פוקימונים? [שמועות מתפשטות. חוץ מזה, כשהמאמנים חוזרים כדי לקחת את הפוקימונים שלהם אחרי חודשיים או יותר, הם תמיד נראים עצובים... ושמעתי חבורה של פידג'ים שאמרה שהמאמנים משחררים את הפוקימונים שלהם לאחר מכן] האיוויזאור הביט אל האופק, כאילו הוא חיכה למשהו. [אז אנחנו חייבים להציל את המאמנים!] פיקאצ'ו הכריז, עומד על שתי רגליים. [בלתי אפשרי] אמר האיוויזאור, עוצם את עיניו ומנענע ראשו. [אנחנו בשדות הפתוחים. אף אחד לא יכול לתפוס אותנו, מאחר ואנחנו כבר תפוסים. ברגע שמאמן משוחרר מהזירה, הם שולחים אותו לכאן כדי שיאסוף את הפוקימונים שלו]. [זה שקר!] צעק פיקאצ'ו, ממאן להאמין. האיווזאור עמד והתחיל ללכת. [תאמין למה שאתה רוצה, ידידי. כולנו עברנו את שלב ההכחשה.] בזאת, האיווזאור ירד באיטיות במורד הגבעה ונעלם מעיניו של פיקאצ'ו. עכשיו לפיקאצ'ו כבר לא היה אכפת מהגבעות או התפוחים. הוא רק רצה למצוא את הפוקימונים האחרים ואז ללכת לחפש את אש. בגלל שאם מה שהאיווזאור ההוא אמר נכון (לא שהוא האמין לו או משהו כזה...), אז אש בצרות צרורות. ~*~
