הו רציוס
ראיתי שנדחקנו לעמוד שני, ולכן אני חוזר על תשובתי כאן (עם תיקון קטן שעלה על דעתי מאז כתבתי את ההודעה הראשונה - מה ארבע שעות שינה עושות למחשבתו של אדם...). אריסטו אכן כתב דיאלוגים בתחילת דרכו - ומהם שרדו רק מספר פרגמנטים (דרך כתביהם של פילוסופים מאוחרים יותר). קיקרו, למשל, משבח את סגנונם המשובח של הדיאלוגים הללו וטוען כי הם עולים על אלו של אפלטון. אני עדיין עומד על דעתי, שללא ביטוי פרטיקולרי אין לדבר קיום ממשי. כל אחד מהביטויים שהזכרת מתקיים ברמה אונטולוגית של ממשות רק אם יש לו ביטויים פרטיקולריים ברמה זו. אלהים קיים ממש רק אם תכונותיו מתממשות - אחרת מדובר בבדיה שבדו בני אדם (הוכחה לממשותו של מעמד הר סיני, למשל, יכולה להוות ראיה טובה לקיומו של האל העברי). האפס קיים ממש כרעיון, "כנמצא רוחני", בזכות ביטוייו הפרטיקולריים במתמטיקה. כך גם אינפיניטסימל, "אהבת נצח", "צדק לכל" (השניים האחרונים בשל ביטוייהם הפרטיקולריים בהגות ובספרות). רעיון של "אהבת נצח" קיים גם אם אין אהבת נצח כזו בממשות, אלא כמטאפורה. אם אנחנו מקבלים את קיומם של נמצאים רוחניים, אין שום הכרח שהביטויים הפרטיקולריים שלהם יהיו חומריים - מספיק שיקבלו ביטוי פרטיקולרי במחשבה. נמצאים רוחניים יכולים להיות גם פרטיקולריים בפני עצמם, כפי שטען למשל פלוטינוס [-כאן התיקון: למעשה פלוטינוס אינו ראשון לטעון בזכות נמצאים רוחניים הפרטיקולריים. רעיון זה קיים כבר אצל אפלטון, המתייחס לאידיאות כאל ישים פרטיקולריים, על אף תוכנם הכללי (ראה, למשל, בדיאלוג פרמנידס). פלוטינוס היה הראשון לטעון שקיימים גם ישים מושכלים של פרטים, דהיינו שקיים לא רק מושכל של אדם, אלא גם מושכל של סוקרטס]. העניים אינו שונה מהדוגמה של הספר - על מנת שהר הקסמים יתקיים ממש כספר במובנו הרוחני, למשל, אין צורך בקיום ממשי של בחור בשם הנס קאסטרופ, ששהה בבית המרפא עד מלחמת העולם הראשונה. מספיק שהסיפור התקיים במחשבתו של תומס מאן, ושאחרים ניגשו אליו דרך הספרים הפיזיים.
ראיתי שנדחקנו לעמוד שני, ולכן אני חוזר על תשובתי כאן (עם תיקון קטן שעלה על דעתי מאז כתבתי את ההודעה הראשונה - מה ארבע שעות שינה עושות למחשבתו של אדם...). אריסטו אכן כתב דיאלוגים בתחילת דרכו - ומהם שרדו רק מספר פרגמנטים (דרך כתביהם של פילוסופים מאוחרים יותר). קיקרו, למשל, משבח את סגנונם המשובח של הדיאלוגים הללו וטוען כי הם עולים על אלו של אפלטון. אני עדיין עומד על דעתי, שללא ביטוי פרטיקולרי אין לדבר קיום ממשי. כל אחד מהביטויים שהזכרת מתקיים ברמה אונטולוגית של ממשות רק אם יש לו ביטויים פרטיקולריים ברמה זו. אלהים קיים ממש רק אם תכונותיו מתממשות - אחרת מדובר בבדיה שבדו בני אדם (הוכחה לממשותו של מעמד הר סיני, למשל, יכולה להוות ראיה טובה לקיומו של האל העברי). האפס קיים ממש כרעיון, "כנמצא רוחני", בזכות ביטוייו הפרטיקולריים במתמטיקה. כך גם אינפיניטסימל, "אהבת נצח", "צדק לכל" (השניים האחרונים בשל ביטוייהם הפרטיקולריים בהגות ובספרות). רעיון של "אהבת נצח" קיים גם אם אין אהבת נצח כזו בממשות, אלא כמטאפורה. אם אנחנו מקבלים את קיומם של נמצאים רוחניים, אין שום הכרח שהביטויים הפרטיקולריים שלהם יהיו חומריים - מספיק שיקבלו ביטוי פרטיקולרי במחשבה. נמצאים רוחניים יכולים להיות גם פרטיקולריים בפני עצמם, כפי שטען למשל פלוטינוס [-כאן התיקון: למעשה פלוטינוס אינו ראשון לטעון בזכות נמצאים רוחניים הפרטיקולריים. רעיון זה קיים כבר אצל אפלטון, המתייחס לאידיאות כאל ישים פרטיקולריים, על אף תוכנם הכללי (ראה, למשל, בדיאלוג פרמנידס). פלוטינוס היה הראשון לטעון שקיימים גם ישים מושכלים של פרטים, דהיינו שקיים לא רק מושכל של אדם, אלא גם מושכל של סוקרטס]. העניים אינו שונה מהדוגמה של הספר - על מנת שהר הקסמים יתקיים ממש כספר במובנו הרוחני, למשל, אין צורך בקיום ממשי של בחור בשם הנס קאסטרופ, ששהה בבית המרפא עד מלחמת העולם הראשונה. מספיק שהסיפור התקיים במחשבתו של תומס מאן, ושאחרים ניגשו אליו דרך הספרים הפיזיים.