בשביל כבוד צריך לעבוד
זו דעתי.
בעוד שילד קטן לא בא לעולם מרצונו ולא יכול לתחזק את עצמו גם אם הוא מאד רוצה בכך, ולכן חובת ההורים למלא מינימום של חובות כלפיו עד שהוא יוכל לעמוד בזכות עצמו (אני מתכוונת לגיל 18 ולא לגיל שבו נוח לו להתחיל לעמוד ברשות עצמו). בניגוד לזה, הורה, הוא אדם מבוגר, שהיתה לו בחירה חופשית, הוא יכל לבחור איך לנהל את חייו בכל המובנים- גם ביחסי האנוש שלו, גם בביטחון הכלכלי שהוא שם לעצמו לעת זיקנה, וגם בהבטחת זה שיהיה מי שיטפל בו בעת הצורך.
אז אני מצטערת, דם לא שונה ממים במאום. יש משפחות שטוב להם ויש משפחות שלא טוב להם, זה שאנשים שייכים לאותה משפחת מוצא לא אומר שזו היתה הבחירה הראשונה שלהם לו יכלו לבחור אחרת.. וזה לא אומר שהם קיבלו מזה דברים שהעזירו אותם וקידמו ואתם עם השנים, הרבה פסיכולוגים מתפרנסים בדיוק מזה שבחלק מהמשפחות המכאובים עולים על היתרונות..
לאור העובדה הזו, אני לא חושבת שאפשר להתייחס למשפחה כל"תוכנית כבקשתך", לקחת כמובן מאליו את חברי המשפחה ולצאת מנקודת הנחה שהם חייבים לי משהו. זה נכון בכל הכיוונים, צעירים שמתלוננים על הורים שלא מפרנסים אותם, הורים מזדקנים שכועסים על הילדים שלא נמצאים שם בשבילם.
אני חושבת שאנשים שמחים לעזור כשזה לא עומד בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. איפה שהיו יחסים חיוביים כל השנים, תהיה גם עזרה בעת הצורך, איפה שהיו יחסים שליליים כל השנים, העזרה, אם תהיה, תהיה טעונה ואינטרסנטית.
הכי מעצבנים אותי האנשים שאומרים "את תצטערי על זה".
אני תמיד מספרת את הסיפור ששמעתי בתוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט, של אישה שסיפרה שהרבה שנים אבא שלה לא התעניין בחייה, ואז הוא חלה במחלה קשה, והיא הגיעה לבית החולים וסעדה אותו, זה גרם להם מאד להתקרב, היא ממש הרגישה שזה תיקן את היחסים שלהם מחדש, יחסי אב-בת. ואז האבא החלים.. ו... הוא ניתק שוב קשר! כשהוא לא היה צריך אותה יותר, הוא הפסיק להתייחס אליה!
אז בעיני הסיפור הזה מדגים כמה דברים..
האחד הוא, שכשבן המשפחה, בעיקר הורה, כבר מת, אז אפשר לפנטז "מה היה קורה אילו".. והרבה יותר קל לפנטז את זה כשהוא לא נמצא מאשר לנסות לחדש את הקשר כשהוא עוד בחיים ולגלותצ שהוא נשאר אותו אדם לא מעוניין שהוא היה כל השנים.
השני, זה שזה לא חוכמה להרגיש "התקרבות" כשיש הזדקקות.. אבל יתכן מאד שאילו לא הזדקק לא היה משנה את גישתו.. לאדם היה יום ועוד יום ועוד יום במשך חיים שלמים לשנות את גישתו, שלא יזכר לשנות כשנוח לו כי עכשיו הוא צריך...
בקיצור, לא מעניין אותי "מה אומרים" האחרים, לא חייבים בכוח, לא צריך להעמיד פנים, לא כדאי לחיות באשליה שבני משפחה הם אנשים מושלמים, טובי לב, מלאי נתינה ורצון. לא. הם בני אדם, חלקם לא נעימים, חלקם אינטרסנטים, חלקם רואים רק את עצמם, חלקם סתם לא מסתדרים איתנו. לא חייבים. ואם זה לא עבד עד עכשיו, אין סיבה עכשיו פתאום לשנות גישה, שינוי אמיתי קורה כשבאים לזה ממקום נקי ולא אינטרסנטי.
