הורים נוטשים..

נושא מאוד טעון

שכמובן שבסדר לפתוח פה.
נושא שעולה אצלנו במשפחה לא מעט מכל מני זויות. סבתא שלי שלא היתה אמא "נורמלית" בכלל ושלחה את בניה לפנימיה בלי שום סיבה וגם בחייהם הבוגרים לקחה חלק רק מרחוק וגם אבא שלי שאמנם בילדותי היה האבא הכי טוב שיש אבל כשהתחילו לו מחשבות על גירושים הם כללו גם גירושים מהילדים שלו והוא הלך ותפס מרחק מאוד גדול רגשית והתנהגותית.
תמיד עולים הדיונים האלו של "זרוק לחמך על פני המיים" והענין הזה של לתת מה שהשקעת לפני כן. הבעיה שיש גם את הנושא המאוד רגשי הזה שבסך הכל רובנו בתוך תוכינו ילדים קטנים של ההורים שלנו לעד וצריכים את האישור והחיבה שלהם תמיד.
במקרה המשפחתי שלנו אבא שלי התאפס על עצמו, סבתא שלי שינתה מעט מאוד מעצמה ועבור הילדים שלה זה אבוד.
מאוד הזדהיתי עם הפסקה "בשביל זה באתי" כאלו אנחנו כתבנו אותה.

ובאופן כללי ולא אישי, הורה מתנכר זה פוגע יותר מזר מתנכר וכל אחד בונה סביבו חומה באופן שונה. יש כאלו שהחומה שלהם רעועה וחסרים בה לבנים וקל להפיל אותה ולשכוח כדי לתת מעצמך ויש כאלו שהיא בצורה ומוגנת עם כמה שכבות והם לעולם לא יסלחו ולא רוצים לפתוח שוב את הפתח לכאב.
בעיני 2 האופנים לגטימיים. ואנשים צריכים לחשוב על זה עוד לפני שהם הופכים לנזקקים.
 

mykal

New member
קראתי בעצבות גדולה,

איך הפתגם" סוף מעשה במחשבה תחילה".
או "כל אחד ישן לפי המיטה שהוא הציע"

לא ניתן למחוק חיים שלמים, של ריחוק (פיזי, רגשי, כלכלי, מהותי)
ולהגיע כאילו לא קרה כלום--כאילו היום מגיע לו.
ועוד לגרום לרגשי אשמה.

אגב, הכתבה מדברת על אבות שבאים חזרה לחידוש קשרים,
עם הבנות בעוד לבנות משפחה משל עצמן--מה אומרים בני הזוג?
הילדים שמכירים וגדלים עם 'הסיפור'?
ואיך צריכה הבת לתמרן מול אמה--שגדלה אותה?

ועוד--מענין למה זה אבות עם בנות (בת) מה קורה עם
אבות שיש להם בנים--האם גם אז 'ישחקו' רגשי אשמה?
האם גם אז יפלשו לחיי המשפחה וידרשו עזרה ויחס?
או שמדובר רק על בנות?
 
אותי מאוד מעניינת מה אומרת ההלכה.

לפי ההלכה חובות ההורים כלפי ילדיהם די בסיסיות ומועטות, אבל ההורים נהנים מכמעט אין סוף זכויות. אני שואבת הדרכה משם, ולכן אותי זה מעניין,
כי גם הורה מחורבן צריך לכבד.

מה דעתי? הייתי רוצה שימצאו תרופה לגן המוטציה שגורם לגבר להנער מילדיו. דוחה.
 
לפי ההלכה ילדים צריכים לכבד *הורים*

הורה זה לא משהו ביולוגי. אם מסרתי ילד לאימוץ הרי לא אותי הוא צריך לכבד אלא את מי שגידל אותו.
ז"א, שאם הוא נטש את ילדיו ובחר לא לגדל אותם ולא לקיים איתם קשר, לא לדאוג להם (חלק מההורים האלו גם לא משלמים מזונות) ולא לדאוג להם הרי שהוא מאבד את התואר הורה.

אני לא יודעת מה ההלכה אומרת במקרה הזה, אבל אני חושבת שיש הקלה נוכח מה שכתבתי על הורה בתפקיד הורה מול הורה ביולוגי - תורם זרע.
 
אני לא בקיאה בפלפולי הלכה

אבל אנחנו לא מדברים על תרומת זרע. אנחנו מדברים על אב - ביולוגי ובפועל, שזנח את חובותיו.
לפי ההלכה, למשל, אבל חייב לפרנס את ילדיו. זה לא אומר שאם הוא לא מפרנס אותם, הם לא חייבים בכבודו, זה לא תלוי אחד בשני כי אלה שני מעמדות שונים, לא מכבדים אב בתנאי.
 
אבל זה לא אב בפועל

אב שזנח את חובותיו זה לא אב בפועל. זה אב שתרם זרע לאמא ואמר ביי ביי ילדים ועזב. ופתאום הוא נזכר לחזור.

אם חייתי עם אבא שלי והוא תפקד באבא אבל לא פרנס אותי למשל כי הוא היה מובטל ולא מצא עבודה או היה מאוד חולה/נכה ולא יכל היה לעבוד הוא עדין היה חלק מחיי כאב.
אם הוא לא היה שם הוא פשוט לא היה שם... לא היה אב.
 
תורם זרע זה מישהו שלא היה מגיל יום

זה מבחינתי ההגדרה הכי יבשה, ובסיפוריםן שהופיעו בקישור זה לא היה המקרה.
 
תורם זרע

זה לא אדם שהלך לבנק הזרע, זה מי שעשה ילד ולא דואג לצרכיו הבסיסיים. זה תורם זרע.
אבא שעשה ילד וכשהילד היה בן 4 החליט שהוא נעלם לו זה תורם זרע.
 

mykal

New member
מצד ההלכה,

הלכתי לבדוק,
ראשית בסוגית הורים כלפי ילדיהם, הם מחויבים במזונות מצד התורה עד גיל 6, ומצד הוראות מדינה--
שהרבנות הראשית פסקה בשנת תשי"ט עד גיל 18, וזה מצד חסד.

ילד חייב בכבוד הוריו לעולם,
טיפול הוא לא כיבוד.
הדיון בטיפול הורים מתיחס דוקא לבדיקות 'הקזת דם'
מותר רק אם אין מישהו אחר, ואם הבן רופא.
כל מה שמצריך טיפול גופני ראוי שלא הבן/בת יעשו מצד כיבוד הורים.
עד כאן ידיעותי המעטות מגיעות.

אני מבקשת לומר משהו אחר--
אם חלילה הייתי מתמודדת עם הורה שנטש אותי והיום זקוק לעזרתי,
הדוגמא שהיתה בכתבה--שהוא נטש את אשתו הקנדית,
הייתי מדברת איתו--אומרת את האמת שלי--אני פגועה,
אורח פעם ב.. זה בסדר לא יותר מזה. אל תערער את חיי פעם נוספת.
ואולי אם יצטרך--אתרום לו איזה סכום.
לא הייתי מאפשרת כניסה ודריכה ברגל גסה בחיים שבניתי לעצמי.
יש גבול.
 
אני דווקא קראתי כמה פסקי הלכה לפיהם ילד צריך

לזון את אביו, ויש מחלוקת אם מהכספים של הילד או מהכספים של האבא.לא מצאתי פסקים, אבל הלכות שדורשות מילד לדאוג למזונו של אבא מצאתי.
 

mykal

New member
לתת כסף, זה אולי

הדבר שהכי קל לעשות.
אני גם מאמינה שבכל הסיפורים שהובאו בכתבה, האב לא עני מרוד.
הבעיה היא להכניס אותו חזרה ללב ולמוח. לקבל אותו.
בראש שלי--זה הקושי העיקרי.
 
גם לא על פי ההלכה ילד צריך לזון את הוריו

מסתבר.
אם הורה זקוק לקצבת ביטוח לאומי ולילד יש יכולת כלכלית ביטוח לאומי יכל לתבוע מהילד להחזיר לו את הכסף.
בעיני זה פשוט הזוי.העיקר שמשלמים מיסים כל החיים.
 
מה זאת אומרת מסתבר? צריך לשאול רב

עם כל הכבוד לאינטרנט, יש הרבה מידע אבל זה תלוי בכמה גורמים ותשובה מדויקת מקבלים מרב שמכירים.

הטילו עיקולים על חשבונות של אבא שלי, בגלל חוב של סבתא שלי. בארץ עדיף לרצוח, כי אם את או מכר שלך חייבים שקל - הם לא רואים בעינים, את הכסף שלהם הם ישיגו.
 
מסתבר זה אומר שביטוח לאומי - כמו שכתבתי

שממש לא מעניינת אותו ההלכה, קיבל החלטה שבוססה על דבר זה או אחר שהוא יכל לפנות לילדים ולתבוע מהם את אחזקת הוריהם במקום שהמדינה / הוא יעשו זאת. לא קשור לאינטרנט מקרה שקרה וקורים עוד כאלו. ואת אפילו מספרת בעצמך על משהו של אבא שלך. וזה נכון, בארץ אם מישהו חייב כסף לגוף כלשהו עדיף שתברח כי גם אם אתה בן דוד של דוד בסוף יגיעו גם אליך אם לא ימצאו מישהו אחר ליפול עליו בדרך.
 

dify

New member
בשביל כבוד צריך לעבוד

זו דעתי.
בעוד שילד קטן לא בא לעולם מרצונו ולא יכול לתחזק את עצמו גם אם הוא מאד רוצה בכך, ולכן חובת ההורים למלא מינימום של חובות כלפיו עד שהוא יוכל לעמוד בזכות עצמו (אני מתכוונת לגיל 18 ולא לגיל שבו נוח לו להתחיל לעמוד ברשות עצמו). בניגוד לזה, הורה, הוא אדם מבוגר, שהיתה לו בחירה חופשית, הוא יכל לבחור איך לנהל את חייו בכל המובנים- גם ביחסי האנוש שלו, גם בביטחון הכלכלי שהוא שם לעצמו לעת זיקנה, וגם בהבטחת זה שיהיה מי שיטפל בו בעת הצורך.
אז אני מצטערת, דם לא שונה ממים במאום. יש משפחות שטוב להם ויש משפחות שלא טוב להם, זה שאנשים שייכים לאותה משפחת מוצא לא אומר שזו היתה הבחירה הראשונה שלהם לו יכלו לבחור אחרת.. וזה לא אומר שהם קיבלו מזה דברים שהעזירו אותם וקידמו ואתם עם השנים, הרבה פסיכולוגים מתפרנסים בדיוק מזה שבחלק מהמשפחות המכאובים עולים על היתרונות..

לאור העובדה הזו, אני לא חושבת שאפשר להתייחס למשפחה כל"תוכנית כבקשתך", לקחת כמובן מאליו את חברי המשפחה ולצאת מנקודת הנחה שהם חייבים לי משהו. זה נכון בכל הכיוונים, צעירים שמתלוננים על הורים שלא מפרנסים אותם, הורים מזדקנים שכועסים על הילדים שלא נמצאים שם בשבילם.
אני חושבת שאנשים שמחים לעזור כשזה לא עומד בניגוד לאינטרס הפרטי שלהם. איפה שהיו יחסים חיוביים כל השנים, תהיה גם עזרה בעת הצורך, איפה שהיו יחסים שליליים כל השנים, העזרה, אם תהיה, תהיה טעונה ואינטרסנטית.



הכי מעצבנים אותי האנשים שאומרים "את תצטערי על זה".
אני תמיד מספרת את הסיפור ששמעתי בתוכנית של ורדה רזיאל ז'קונט, של אישה שסיפרה שהרבה שנים אבא שלה לא התעניין בחייה, ואז הוא חלה במחלה קשה, והיא הגיעה לבית החולים וסעדה אותו, זה גרם להם מאד להתקרב, היא ממש הרגישה שזה תיקן את היחסים שלהם מחדש, יחסי אב-בת. ואז האבא החלים.. ו... הוא ניתק שוב קשר! כשהוא לא היה צריך אותה יותר, הוא הפסיק להתייחס אליה!
אז בעיני הסיפור הזה מדגים כמה דברים..
האחד הוא, שכשבן המשפחה, בעיקר הורה, כבר מת, אז אפשר לפנטז "מה היה קורה אילו".. והרבה יותר קל לפנטז את זה כשהוא לא נמצא מאשר לנסות לחדש את הקשר כשהוא עוד בחיים ולגלותצ שהוא נשאר אותו אדם לא מעוניין שהוא היה כל השנים.
השני, זה שזה לא חוכמה להרגיש "התקרבות" כשיש הזדקקות.. אבל יתכן מאד שאילו לא הזדקק לא היה משנה את גישתו.. לאדם היה יום ועוד יום ועוד יום במשך חיים שלמים לשנות את גישתו, שלא יזכר לשנות כשנוח לו כי עכשיו הוא צריך...


בקיצור, לא מעניין אותי "מה אומרים" האחרים, לא חייבים בכוח, לא צריך להעמיד פנים, לא כדאי לחיות באשליה שבני משפחה הם אנשים מושלמים, טובי לב, מלאי נתינה ורצון. לא. הם בני אדם, חלקם לא נעימים, חלקם אינטרסנטים, חלקם רואים רק את עצמם, חלקם סתם לא מסתדרים איתנו. לא חייבים. ואם זה לא עבד עד עכשיו, אין סיבה עכשיו פתאום לשנות גישה, שינוי אמיתי קורה כשבאים לזה ממקום נקי ולא אינטרסנטי.
 
למעלה