אני חושבת שזה משהו מאוד משתנה, שתלוי באישיות של ההורים,
הילדים וביחסים ביניהם.
אני יכולה לספר רק על עצמי בעניין. אני גרה ממש ממש קרוב להורים שלי, מרחק של 10 צעדים. זה לא היה מכוון, ולמעשה הם קנו את הבית מולנו הרבה אחרינו. אבל לפני שהם עשו את זה דברנו על זה הרבה - כלומר, ההורים שלי, אני ובן זוגי, וחשבנו האם מתאים לנו או לא. לנו זה מאוד מתאים כי גם אני וגם ההורים שלי יודעים טוב מאוד לשים גבולות, מתי מתאים לנו ביקורים הדדיים ומתי לא, ולשני הצדדים אין בעיה להגיד "לא עכשיו". הם גם ידעו טוב מאוד שהם יעזרו בכל מה שיוכלו מצד אחד, ומצד שני שאני לא אמהר "לנצל" אותם לכל דבר קטן.
כל הצדדים מרוויחים מהסידור הספציפי הזה - הנכדים (הבנים שלי), הם וגם אנחנו.
מנגד, אחי תמיד גר רחוק ואף פעם לא הביע איזשהו עניין להתקרב. בשנים האחרונות הוא גר כל כך רחוק שצריך להגיע אליו בשני מטוסים (קנדה
). אני לא הייתי מסוגלת אף פעם לנתק את הילדים שלי עד כדי כך מהמשפחה המיידית, אבל הוא לא חושב כמוני.
ומנגד שני - אין מצב בחיים שהייתי מסכימה שחמותי הייתה גרה כל כך קרוב אלינו כמו הורים שלי. ובן זוגי מרגיש בדיוק כמוני. הוא מאוד אוהב את זה שההורים שלי גרים לידינו, והיה מתנגד בתוקף לזה שאימא שלו הייתה גרה כל כך קרוב. אבל זה בגלל האופי הנעלב שלה, שלא מאפשר להגיד לה שום דבר או לדבר איתה כמו בנאדם מבוגר. זה בהחלט היה יוצר קרעים ביחסים ועדיף שתגור במרחק נסיעה סביר ולא במרחק הליכה. ואכן זה כך...
 
בקיצור - אני ממש לא חושבת שיש כאן נכון ולא נכון ואין כלל אחד שמתאים לכולם.
