הורים והוריהם

NewH

New member
הורים והוריהם

נראה לי מתאים לקשר לכאן נושא שעלה לדיון בפורום אחר. נערה בת 18 פנתה ושאלה איך לגשת ולספר לאמה שעשתה קעקוע בגיל 17. היא מספרת שבאותה תקופה היה משבר בבית,הבת היתה במשבר, היחסים התערערו- היא עשתה קעקוע ומאז הסתירה אותו מהאם. היא כתבה שהיא אוהבת ומכבדת אותה ולא יודעת איך היא תגיב. היו כאלה שכתבו לה שמה שעשתה לא מראה על כבוד, שזו הונאה. שמה שהיא כותבת לגבי המשבר זה סתם תרוץ לעשות קעקוע. אני אומרת שלדעתי מירב האשמה על המחסום בתקשורת הוא על האם ולכן אין כאן הונאה, אלא ההסתרה היא יותר חשש לאכזב. מה דעתכם? איך "מתחלקת" האחריות אם היחסים והתקשורת בין הורים לילדים לא עובדים כמו שצריך?
 

maybesure

New member
דעה לא אובייקטיבית

ויסלחו לי כל אלו שבאים עם דעות קדומות נגד קעקועים ושיוך של קעקועים ופירסינג לתרבות "רעה". אני עצמי הצעתי לבתי לבוא איתי שנעשה שתינו פירסינג בטבור, לפני מספר שנים. היא השמרנית - סירבה. אני הלכתי לבד. לא מבינה למה נערה בגילה יכולה ללכת להסתפר לבד או לצבוע שיער או לקנות בגד בסגנון חדש - ולעשות קעקוע נתפש כעבירה או כחוסר כבוד. לא מתחברת למנטליות הזו. לעניין המסויים הנ"ל, קראתי את הודעתה של הנערה בפורום האחר, ודעתי היא שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא, וסיבותיה עמה למה לא סיפרה קודם. אין פה, לדעתי, שום הונאה אלא נתק תקשורתי שכעת משיושב, אפשר להעלות את נושא הקעקוע. בחירתה של האם היא איך לקבל את הידיעה. ואולי תופתע הנערה שהידיעה תתקבל בהבנה והסכמה וכל הטרחה והחששות לשוא.
 

maybesure

New member
כי אני מהצד

שמצדד בקעקועים ופירסינג. אין לי בעיה איתם. לא מכירה במושג "השחתת הגוף". בעיני ניתוח פלסטי עשוי להזיק אף יותר מפירסינג או קעקוע, ובעיני אנשים הוא נתפש כמקובל יותר. הייתי אומרת שההתנגדות לקעקועים או פירסינג היא קצת..פרימיטיבית.
 

pf26

New member
קראתי את השרשור המקורי והתלבטתי אבל

אני דווקא חושבת שהאם "זכאית" במקרה הזה, ויש לי פרופסורה בלהאשים אמהות
חברה של ביתי עשתה עגיל בלשון ואף אחד מהוריה לא הרגיש עד היום (עברו כבר שנתיים) - במקרה כזה ההורים בהחלט אחראים, אבל כאן מדובר על קעקוע במקום שניתן להסתיר, ומכיוון שגם האמא בנאדם, יכול להיות שלא שמה לב. שתיהן אחראיות לחוסר התקשורת, גם אם הנערה היתה רק בת 17, היא היתה מספיק בוגרת כדי "להעניש" את האמא בדבר שלא תאהב. כמובן שאם חלילה דבר כזה יקרה אצלי בבית, האחריות תהיה עלי, כי אני האמא (וכאמור לעיל יש לי פרופסורה וגו') אבל במבט אוביקטיבי, אני מרגישה שאנחנו שופטים את ההורים (ואותנו כהורים) בחומרה רבה מידי. ילדים ובני נוער יודעים להיות מניפולטיבים וללחוץ על נקודות רגישות, ובעיקר להטיל אחריות על ההורים.
 

NewH

New member
אני לא מאשימה את האם שלא שמה לב

לקעקוע. אני מאשימה אותה באחריות לחוסר התקשורת. הבת עשתה מה שעשתה- זה דבר אחד. העובדה שלא יכלה לדבר עם אמה- זו הבעיה בעיני, והשאלה היא מי אחראי לקצר הזה.
 

alona 9

New member
מכאן ועד לחפש אחראים לחוסר תקשורת

ולקצרים.. הרי זה ברור שהבת ידעה שאימה לא תאהב זאת, חששה לאכזב אותה,ולכן לא סיפרה על הקעקוע. לא יכלה לדבר עם אימה,לא בגלל שאין תקשורת,אלא בגלל שאין הסכמה.. לפני שמחפשים אחראים לקצר הזה,צריך לנבור במקום אחר... ובלי קשר,שושנה קטנה על הכתף אינה מזעזעת אותי..
 

NewH

New member
האם כל ילד שלא מדבר עם הוריו- זה

בגלל חוסר הסכמה? כשיש יחסים טובים, ועולה נושא לדיון, אז גם אם אין הסכמה כל עוד יש תקשורת טובה אפשר למצוא פתרון. הבת הגדולה שלי רצתה לעשות פירסינג בגיל 13. למרות שבהתחלה ממש התנגדנו בסופו של דבר יש לה פירסינג (ולא בגלל ש"שברה" אותנו אלא כי כן הצלחנו להגיע להסכמה). והטענה שלי היא- שבניית אותה תקשורת טובה היא בראש ובראשונה אחריות ההורה. אצלי עם הורי התקשורת היתה לא טובה ולמרות שכבר הייתי בוגרת ועצמאית (הרבה מעבר לגיל 17 של אותה נערה בדיון), לקח לי עד גיל 40 בערך כדי להצליח ולשנות את הקשר.
 

pf26

New member
לחוסר תקשורת אחראים שני צדדים.

גם ילד בן שלוש, שלא עונה לשאלה של אמא או של הגננת או של לא יודעת מי, בוחר באפשרות לא לענות ולא לתקשר מילולית. כתבת שבסופו של דבר את הצלחת לשנות את הקשר עם הוריך, וזה מראה שוב שבקשר (מעצם ההגדרה) יש צורך בשני שותפים. מוכרים המקרים של ילדים (ואני מכירה באופן אישי שניים כאלה) שמדברים בבית ואילו בגן לא מוציאים מילה מהפה. גם זו דרך להבעת רגשות. מסכימה שתינוק לומד לתקשר באמצעות הוריו, אבל כאשר הוא מגיע לגיל מסוים, הוא צריך לעמוד על שתי רגליו ולתקשר לבד.
 

NewH

New member
הצלחתי לשנות בגיל 40+

זה כבר כשהייתי הרבה זמן בזכות עצמי. בניגוד לתקשורת עם אנשים אחרים, לתקשורת עם ההורים יש רקע ושורשים שאותם יוצרים ההורים, ולכן האחריות במקרה הזה לתקשורת טובה, לדעתי, היא בעיקר של ההורים.
 

אנילה1

New member
NewH לא מסכימה שהתקשורת

עם הילד היא רק באחריות ההורים. ילד נולד עם טמפרמנט מסוים, וההורים מגיבים לאופי המיוחד שלו. אם במשפחה יש מספר אחים אז כל אחד מקבל חניוך לפי האופי שלו. חינוך הוא משהו דינמי. הוא נעשה כל הזמן בשיתוף פעולה עם הילד. גם חוסר שיתוף פעולה זה סוג של חינוך.
 
לי יש תקשורת לקויה עם בתי. מאז

ילדותה, התקשורת בינינו לא היתה טובה וכך לאורך השנים. היא לא מרבה לדבר, לספר, ואם כבר מדברת מדברת בקצרה, על נושאים סתמיים, או על עצמה במשפטים מסוימים - ואם לא קיבלה תשובה שציפתה לה, היא נסגרת והולכת. לא רואה את האשמה בי כי עם אחיה ואחותה התקשורת טובה מאוד. היא לא מתקשרת גם אתם, אז כנראה שבכל זאת בעית תקשורת תלויה גם בילד ולא רק בהורים.
 

גלבועא

New member
למה ומדוע צריך לחפש "אשמים"

כמו שכתבה אלונה בחכמה רבה, די לחפש אשמים, אלא להסתכל לבעיה בעיניים ולמצוא לה פתרון. מה עוזר כל החיטוט הזה? מה הוא תורם לפתרון "הבעיה"?
 

NewH

New member
למה חיטוט?

ולמה זה קשור בלהסתכל לבעיה בעיניים? אם התשובה שלך היא- "כפי שאלונה כתבה בחוכמה די לחפש אשמים"- אז יש לי הרגשה שממש לא הצלחתי להבהיר את השאלה שלי. כנראה שזה בגלל שאני נמצאת "במקום אחר" בגלל שרשור המקור.
 

alona 9

New member
תראי

לפני 10 שנים,הבת שלי רצתה קעקוע, (התקשורת בינינו מצויינת) רק שבנושא הזה,היית שומעת בבית במשך חודשיים משפטים כמו "אמא בבקשה".. "לא מוכנה להקשיב" "אמא כולם עושים זאת" "שיעשו,..לא רוצה קעקוע על גופך".. ביום בהיר,היא עשתה זאת,נסעה עם 5 חברות לתל אביב, וכולן חזרו מקועקעות..זה היה כתב סיני קטן ומכוער,מקועקע בצבע שחור, ברגל.. במקום שלא בלט. היא מעדה,לא עמדה בפיתוי,..לאחר חודש היא סיפרה לי, כעסתי מאד,לא ישנתי לילות,היא אכזבה אותי קשות, האשמתי את עצמי,..כי תקשורת היתה,רק שאולי הייתי צריכה לנעול אותה בחדר ולזרוק את המפתח? מה שאני מנסה לומר הוא כי יכול להיות מצב בו, היחסים בין ההורים לילד או התקשורת לקויים אבל, שם לא יעלה על הדעת להזכיר את המילה קעקוע, מי אמר שתקשורת טובה היתה גורמת לילדה לשמוע בקול אימה? אגב,היום בתי מתחרטת,ובשיחות בינינו,(בתוך התקשורת הטובה),היא אומרת.."זה באמת מכוער,יכולתי לבחור קעקוע עדין יותר". ושוב,כשלא הכל וורוד זה לא בגלל תקשורת,אינני מכחישה שיש מקומות בהם אני מחפשת תשובות,איך,מה ולמה.. לא בנושא הספציפי הזה.
 

NewH

New member
והחוויה שלנו שונה ולכן גם המסקנה

התהליך שעברנו כשהבת בקשה לעשות פירסינג, מההתנגדות שלנו, דרך השיחות, הבדיקה, הפשרה שהיא עשתה- הסכימה לחכות כמו שסיכמנו, חיפוש המקום המתאים, ובסופו של דבר הלכתי איתה והחזקתי לה את היד. החוויה הזו היתה שווה המון בהתקרבות, בפתיחות ולדעתי באמון שלה בנו. כך שתקשורת בעיני היא לא רק- "לדבר". אני טוענת שאם ילד מתעקש, צריך לבדוק למה, להבין את הצורך שלו, לתת לו את ההרגשה שמקשיבים לצורך שלו. את כל זה אני מנסה לעשות- ולמרות שאני בטוחה שאני לא תמיד מצליחה, זה לפחות הקוד שלפיו אני מנסה ללכת.
 

alona 9

New member
../images/Emo13.gif האמיני לי שידעתי את סיבת הצורך

שלה, זה יפה,זה "אין",זה טרנד כזה ולהיט..אז מה,זה עזר לי? ושוב, את צודקת לגבי ההקשבה,ההורים כל הזמן צריכים להיות עם היד על הדופק,..אך לנושא הקעקוע ,זה ענין של טעם, כשהילד פונה לסמים למשל,יש מקום לבדוק את הסיבות והמניעים. חייבת לצאת לעבודה..יום נעים
 

NewH

New member
נכון, טעם שלה לעומת טעם שלך

ומהחוויה שלנו, אני חושבת שהרווח בלקבל את הסיבות שלה (יפה, אין וכו') וההקשבה לה- עלה הרבה על החסרונות.
 

alona 9

New member
לא כל כך מסכימה

אז הקשבתי לה, שמעתי את סיבותיה.אז מה?...איפה הרווח?,,זה עזר לי? בשורה האחרונה היא עשתה את מה שרצתה.
 
למעלה