הופ, עוברת דירה... ../images/Emo4.gif
"וואייי, כמה זמן אני מחפש את..." "היייייייי, יוווו, חשבתי שזרקנו את זה מזמן..." יושבת מולם, שומעת אבל לא מקשיבה...נוסטלגיה. ארגזים מלאים בשנים של מאסף. בשנים של בית חי ונושם. איך...איך לא זרקתי את המדף המלבני שכל כך שנאתי, את תנור החימום שמזמן שכח לחמם...הרדיאטור עליו יבשתי בגד זה או אחר שהילד/ה היה/תה חייב/ת בדיוק למחר בבקר לגן/ביה"ס...כי איך אפשר אחרת לעבור לסדר היום? נצרים , צבעי גואש, צבעי זכוכית, גבס, צמר מכל מני מינים , כל מיני סוגים...מדפים שלא ראו שימוש מזה שנים ,טונות על טונות של ספרים, מה לאאאאאאא ?!? והתמונות...נוסטלגיה. בעודי מהורהרת , הילדים מתקשקשים הרעיד צילצול פעומון דלת הכניסה את "שלוותינו"... "היי, מקווה שאני לא מפריעה אבל..." בעלת הבית החדשה שלי עמדה בפתח ביתי הנוכחי...במכנסיים קצרים וגופיה תואמת, שיער ראשה מסודר למשעי, כמו יצא מאחד הז´ורנלים ניכר בו כי טופל תחת ידו/ה של ספר/ית צמרת שניות ספורות קודם לכן. הבטתי בה , אי אפשר היה שלא להבחין במבט הקנאה שתקעתי בה והברק בעיניי הלאות... כשחיוך <מאולץ> על שפתיי פניתי אליה באדיבות : "לאאאא ממש לא, הגעת בדיוק בזמן המתאים. באת לתת לי את המפתח לדירה? <לפחות זה, חשבתי בטישטוש חושים רגעי, אם יש בידיה את בשורת המפתח, מבטיחה להוריד ת´ברק והקנאה > "זהו...שלא. לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל..כנראה שלא תקבלי את המפתח כפי שקבענו, אלא ביום ראשון. אליזבט לא הוציאה עדיין את החפצים שלה ואל תשכחי שהיא חייבת לנקות את הדירה ו..." את היתר כבר לא שמעתי. הראש המה וזמזום הדבורים מהפרדס הסמוך היה כעין וכאפס לעומת הזמזום שעבר בראשי...החיוך המרוח מאוזן לאוזן נמחק באחת, כל גופי הפך לסימן שאלה אחד גדול ?????????????? "תראי..." אמרה בחיוך , מנסה לרצות..."את צודקת, חוסר אחריות...היא הבטיחה...דיברתי...תביני.." ואני ? "מה אני עושה עם המוביל?? הפועלים ??" בכלל...עם כל הבית שמזה זמן מה לא ראה נחת ושקט...ארגזים בכל פינה, כדורי יד, כדורי סל, כדורי רגל ...רשת לשולחן טניס אוהל, ארגזים של בגדים ארוזים <חורף קיץ> הכל מחכה ל...מחר אחה"צ, (כלומר היום...) השעה בה יגאלו מיסוריהם ויחזרו למקומם הטבעי על מדף זה או אחר... וכאילו מתוך חלום היה נדמה לי ששמעתי צחוק מרושע מאחת הפינות בבית : "..חחחחחחחחח אמרתי לך שלא כל כך מהר יפרקו ...נשאר צמודים כך עוד יום יומיים....חחחחחחח....ייייייייש!" "רשע אחד...לא מוכנה להיות צמודה אליך ולו שניה אחת נוספת...אני פורשת!" בוווווווווווווווום טרחחחחחחחחחחחח, מביטה סביבי, לא מעכלת...הנברשת...שבקה חיים לכל חי , זכוכיות קטנות מילאו את תכולת הבית העמוס לעייפה....שקט מזרה אימים השתרר....הילדים פסקו מחיטוטיהם בארגזי הנוסטלגיה.. הם לא כאן...כל אחד תפס כיוון לחדר שלו ...ואני נותרתי עם הנברשת השבורה ובכיו הדמיוני חרישי של האגרטל שהיה עד לאותה שניה צמוד לזו "שפרשה" ללא חינניות יתרה.. החגיגה בעיצומה...עומדת בינות לארגזים, מביטה לצדדים...המראה שראתה ימים יפים יותר, הביטה בי בבוז...<לא ממש הביטה אל תוך העיניים, התביישה> "כולה עוברת דירה" אמרה לי ביובש "מה הביג דיל? אז היא הלכה למספרה ואת קורעת ת.....אז מה ? מזה צריך לעשות עניין כזה גדול???? באותה שניה גמלה בליבי החלטה אמיצה: זהו: כל חפץ שימושי יותר או שמושי פחות, אשר בשנתיים האחרונות לא היה בשימוש....החוצה!!! אין לו מקום במחוזותי... <שלא תהינה לכם טעויות - להחלטה הזו הגעתי שעות ספורות קודם לכן בעת ביקורו של חבר יקר שבא במיוחד מן הצפון הרחוק כדי לאמר לי דברי חכמה: "חייבים להפטר מדברים ישנים ...אחרת איך יהיה מקום לדברים חדשים ??" ועוד אמר אותו חבר חכם..."כיף לזרוק בדיוק כמו שכיף לקנות..." ...לאחר "הניפוי הגדול" הבנתי את דבריו עד תום...> אז אמר...הקשבתי, אמרתי בשיא ההתלהבות כמה נכונים דבריו <ואף התכוונתי לכך>! ו.....שכחתי.... לאחר התקרית, בהחלטה של רגע...<שלא אתחרט חלילה> אספתי את גופי התשוש ...פח הזבל הענק התמלא כהרף עין...הילדים יצאו מחדריהם, הביטו בי נדהמים...עמדתי מולם , ידיי על צידי מתני ..."נו ???" שאגתי לעברם.. תוך שניות מעטות , ערמות של שנים...מאסף של חיים...כיסו את הרחבה שליד פח הזבל הירוק.המסכן, חורק מחמת הכובד , תמה על התכולה שמעולם לא חווה. מוזר, הבטתי סביבי, עול כבד ירד מעל ליבי. נשמתי לרווחה. צעד קטן זה...עשה כל כך הרבה...בחיוך רחב שנגע בעיני ובשפתי כאחד...פיזמתי לעצמי משהו בלתי מזוהה...המים קלחו עלי בזרמים של שמחה...איזה כיף! איזו החלטה אמיצה! עשיתי זאת !! אחרי הכל....נוסטלגיה נשארת נוסטלגיה , החפצים הופכים אט אט מבלי שנרגיש לגל ענתיקות בלתי משומשות העוברים איתנו לאורך השנים ומחכים שאולי...יום אחד...כשנעבור דירה....יניחו אותם במקום הראוי להם מכל... בפח הגדול !!! שתהיה לכולנו שבת יפה.......ולי הרבה אומץ לזרוק עוד קשקוש ועוד ערימת נוסטלגיה נושנה...
יש מתנדבים ?!?
"וואייי, כמה זמן אני מחפש את..." "היייייייי, יוווו, חשבתי שזרקנו את זה מזמן..." יושבת מולם, שומעת אבל לא מקשיבה...נוסטלגיה. ארגזים מלאים בשנים של מאסף. בשנים של בית חי ונושם. איך...איך לא זרקתי את המדף המלבני שכל כך שנאתי, את תנור החימום שמזמן שכח לחמם...הרדיאטור עליו יבשתי בגד זה או אחר שהילד/ה היה/תה חייב/ת בדיוק למחר בבקר לגן/ביה"ס...כי איך אפשר אחרת לעבור לסדר היום? נצרים , צבעי גואש, צבעי זכוכית, גבס, צמר מכל מני מינים , כל מיני סוגים...מדפים שלא ראו שימוש מזה שנים ,טונות על טונות של ספרים, מה לאאאאאאא ?!? והתמונות...נוסטלגיה. בעודי מהורהרת , הילדים מתקשקשים הרעיד צילצול פעומון דלת הכניסה את "שלוותינו"... "היי, מקווה שאני לא מפריעה אבל..." בעלת הבית החדשה שלי עמדה בפתח ביתי הנוכחי...במכנסיים קצרים וגופיה תואמת, שיער ראשה מסודר למשעי, כמו יצא מאחד הז´ורנלים ניכר בו כי טופל תחת ידו/ה של ספר/ית צמרת שניות ספורות קודם לכן. הבטתי בה , אי אפשר היה שלא להבחין במבט הקנאה שתקעתי בה והברק בעיניי הלאות... כשחיוך <מאולץ> על שפתיי פניתי אליה באדיבות : "לאאאא ממש לא, הגעת בדיוק בזמן המתאים. באת לתת לי את המפתח לדירה? <לפחות זה, חשבתי בטישטוש חושים רגעי, אם יש בידיה את בשורת המפתח, מבטיחה להוריד ת´ברק והקנאה > "זהו...שלא. לא יודעת איך להגיד לך את זה אבל..כנראה שלא תקבלי את המפתח כפי שקבענו, אלא ביום ראשון. אליזבט לא הוציאה עדיין את החפצים שלה ואל תשכחי שהיא חייבת לנקות את הדירה ו..." את היתר כבר לא שמעתי. הראש המה וזמזום הדבורים מהפרדס הסמוך היה כעין וכאפס לעומת הזמזום שעבר בראשי...החיוך המרוח מאוזן לאוזן נמחק באחת, כל גופי הפך לסימן שאלה אחד גדול ?????????????? "תראי..." אמרה בחיוך , מנסה לרצות..."את צודקת, חוסר אחריות...היא הבטיחה...דיברתי...תביני.." ואני ? "מה אני עושה עם המוביל?? הפועלים ??" בכלל...עם כל הבית שמזה זמן מה לא ראה נחת ושקט...ארגזים בכל פינה, כדורי יד, כדורי סל, כדורי רגל ...רשת לשולחן טניס אוהל, ארגזים של בגדים ארוזים <חורף קיץ> הכל מחכה ל...מחר אחה"צ, (כלומר היום...) השעה בה יגאלו מיסוריהם ויחזרו למקומם הטבעי על מדף זה או אחר... וכאילו מתוך חלום היה נדמה לי ששמעתי צחוק מרושע מאחת הפינות בבית : "..חחחחחחחחח אמרתי לך שלא כל כך מהר יפרקו ...נשאר צמודים כך עוד יום יומיים....חחחחחחח....ייייייייש!" "רשע אחד...לא מוכנה להיות צמודה אליך ולו שניה אחת נוספת...אני פורשת!" בוווווווווווווווום טרחחחחחחחחחחחח, מביטה סביבי, לא מעכלת...הנברשת...שבקה חיים לכל חי , זכוכיות קטנות מילאו את תכולת הבית העמוס לעייפה....שקט מזרה אימים השתרר....הילדים פסקו מחיטוטיהם בארגזי הנוסטלגיה.. הם לא כאן...כל אחד תפס כיוון לחדר שלו ...ואני נותרתי עם הנברשת השבורה ובכיו הדמיוני חרישי של האגרטל שהיה עד לאותה שניה צמוד לזו "שפרשה" ללא חינניות יתרה.. החגיגה בעיצומה...עומדת בינות לארגזים, מביטה לצדדים...המראה שראתה ימים יפים יותר, הביטה בי בבוז...<לא ממש הביטה אל תוך העיניים, התביישה> "כולה עוברת דירה" אמרה לי ביובש "מה הביג דיל? אז היא הלכה למספרה ואת קורעת ת.....אז מה ? מזה צריך לעשות עניין כזה גדול???? באותה שניה גמלה בליבי החלטה אמיצה: זהו: כל חפץ שימושי יותר או שמושי פחות, אשר בשנתיים האחרונות לא היה בשימוש....החוצה!!! אין לו מקום במחוזותי... <שלא תהינה לכם טעויות - להחלטה הזו הגעתי שעות ספורות קודם לכן בעת ביקורו של חבר יקר שבא במיוחד מן הצפון הרחוק כדי לאמר לי דברי חכמה: "חייבים להפטר מדברים ישנים ...אחרת איך יהיה מקום לדברים חדשים ??" ועוד אמר אותו חבר חכם..."כיף לזרוק בדיוק כמו שכיף לקנות..." ...לאחר "הניפוי הגדול" הבנתי את דבריו עד תום...> אז אמר...הקשבתי, אמרתי בשיא ההתלהבות כמה נכונים דבריו <ואף התכוונתי לכך>! ו.....שכחתי.... לאחר התקרית, בהחלטה של רגע...<שלא אתחרט חלילה> אספתי את גופי התשוש ...פח הזבל הענק התמלא כהרף עין...הילדים יצאו מחדריהם, הביטו בי נדהמים...עמדתי מולם , ידיי על צידי מתני ..."נו ???" שאגתי לעברם.. תוך שניות מעטות , ערמות של שנים...מאסף של חיים...כיסו את הרחבה שליד פח הזבל הירוק.המסכן, חורק מחמת הכובד , תמה על התכולה שמעולם לא חווה. מוזר, הבטתי סביבי, עול כבד ירד מעל ליבי. נשמתי לרווחה. צעד קטן זה...עשה כל כך הרבה...בחיוך רחב שנגע בעיני ובשפתי כאחד...פיזמתי לעצמי משהו בלתי מזוהה...המים קלחו עלי בזרמים של שמחה...איזה כיף! איזו החלטה אמיצה! עשיתי זאת !! אחרי הכל....נוסטלגיה נשארת נוסטלגיה , החפצים הופכים אט אט מבלי שנרגיש לגל ענתיקות בלתי משומשות העוברים איתנו לאורך השנים ומחכים שאולי...יום אחד...כשנעבור דירה....יניחו אותם במקום הראוי להם מכל... בפח הגדול !!! שתהיה לכולנו שבת יפה.......ולי הרבה אומץ לזרוק עוד קשקוש ועוד ערימת נוסטלגיה נושנה...
