אני לא משלמת מחירי ספסרים
מה שכן עשיתי בזמנו בלונדון, זה לקנות כרטיסים עודפים ממעריצים, במחיר זהה לעלות הכרטיס המקורית, או בפחות.
לארקייד פייר למשל היה מעריץ שקנה כמות ובסוף נשארו לו מיותרים, ופרסם ברשת. לא היו לו כוונות להרוויח והוא רק רצה למכור לאדם שיהנה מהם, יצרתי קשר, דיברנו, ובסוף יצא מזה יום שלם של כיף שהצטרפתי אליו ולחבריו שהגיעו חצי יום קודם לעמוד בתור לשורה הראשונה עם מוזיקה, אוכל ותחפושות - ואחת מהן נותרה חברה טובה עד היום. במקרה אחר הכרטיס לניל יאנג היה יקר מדי, אז עניתי להודעה של מישהי שנתקעה עם כרטיס ברגע האחרון והצעתי לפגוש אותה בכניסה ולשלם כ-60% מהמחיר, והיא נענתה בשמחה.
בעיניי אסור לתמוך בספסרים כעיקרון.
אגב, ארקייד פייר עשו בקיץ הופעה מיוחדת, היחידה שאינה בפסטיבל בשנתיים האחרונות, במועדון קטן של 2000 איש בלבד. כ-200,000 איש ניסו להשיג כרטיסים. מה שהיה יפה זה שכדי למנוע ספסרות להופעת מעריצים מושבעים שכזו נתבקשת בקנייה (שהוגבלה ל-2 פר אדם) לשים שם על כל כרטיס וכרטיס. אם בכניסה לא יכולת להציג תעודה מזהה באותו שם, לא נכנסת.