ציפי - ונוסטלגיה עצובה
בת יחידה הייתי בשכונת מגורי בילדותי. שישה בתים פרטיים בין הפרדסים, ולכל השכנים - בנים בלבד. בבית שעמד בסיבוב, גרה משפחה עם שלושה בנים. הבן האמצעי, מושיק, היה גדול ממני בשנתיים. שיחקנו ביחד בכל משחקי הילדות שהזכרנו כבר לא פעם, טיפסנו על העצים, היינו טרזן וג´ין. ילד פיקח, חכם, שנון ותחמן,,,. אביו של מושיק, שהיה עיתונאי בעיתון "דבר", נהג לרכב על אופניו ישנים, ובעזרת אטב כביסה היה מהדק את קצה מכנסיו כדי שלא ייתפסו בשרשרת. כאשר היה מושיק רואה את דמותו של אביו בקצה השביל, היה עוזב את המשחקים, ורץ הביתה - לשיעורים,,,, לימים, מצאתי בתיבת הדואר שלי, הזמנה לחתונה: מושיק מתחתן. ומי הכלה? אכן, ציפי שביט. כל המי ומי של הימים ההם היו שם. היה שמח, עליז, זמרים עלו לבמה והקדישו שירים לזוג הצעיר. הם חיו כזוג יונים. האהבה פרחה שם בקן ההוא, עד ליום בה נתגלתה מחלתו. מושיק חלה בלאוקמיה. ציפי - לא עזבה אותו לרגע. לקחה אותו לארה"ב לטובי המומחים בעולם,ולא עזבה את מיטתו. הוא אהב אותה אהבת אמת, שאב ממנה את כוחותיו האחרונים, אך המחלה - ניצחה. כשנה וחצי לאחר מותו נישאה לאבישי.