ככה :
זה קצת מסובך להסביר את זה , אבל לדעתי זה דווקא נושא חשוב - בלי קשר ללחימה :
אני מחלק את האנשים ל2 : "אנשים מפותחים" , ו"אנשים לא מפותחים".
רובינו שייכים לקבוצת ה"אנשים הלא מפותחים" (בתחילת חיינו כולנו שייכים לקבוצה זו).
התודעה של האדם הלא מפותח היא תודעה של בהמה מבחינה מסוימת.
בהמה עושה בגדול "מה בראש שלה" ודואגת קודם כל להנאתה.
לכן בהמה צריכה גדר שתגביל אותה. אחרת היא תברח , תלך למקומות לא רצויים , תזיק לאחרים ולעצמה.
הגדרות הללו מגינות עליה ועושות לה שירות חשוב.
אצל בני אדם הגדרות הללו זה "פחדים \ התניות \ ציווים חברתיים".
בלי הגדרות הללו , מצבינו היה לא טוב - גם כחברה וגם כבני אדם.
היינו מזיקים לאחרים ולעצמינו.
אבל ככל שאדם נהיה יותר "מפותח" , הוא פחות צריך גדרות חיצוניים.
הוא מבין מבפנים לאן עליו ללכת. יש לו "מצפן" פנימי.
הוא לא נע באופן "אקראי" כמו הבהמה הלא מפותחת.
אדם כזה יכול להיות חסר פחד כלל , חסר התניות כלל , חסר גדרות , ועדיין להיות בן אדם.
הוא יכול להיות אכזר כשצריך וגם רחמן כשצריך וזה לא בגלל תכונות הקבועות בו להיות אכזר או רחמן.
זה הרבה יותר "שכלי" ורוחני.
הוא פשוט מחובר למקום כזה שהוא יכול להשתנות כרצונו לפי הצורך.
כדי להגיע למקום כזה , צריך ללמוד להיכנס לשקט פנימי.
כאשר התודעה רועשת וגועשת וחסרת שליטה , הפחד וההתניות מספקים לנו שירות חשוב.
בלעדיהם האדם יהיה בהמה בלי רסן.
כאשר התודעה שקטה והאדם יכול לשמוע את קולו הפנימי , הוא יכול מצד אחד להיות חסר עכבות ופחדים ומצד שני להיות אדם.