נירית שלום לך. כתבתי לך אתמול
מגילה ארוכה ונרגשת וברוב חסדי תפוז....הכל נמחק!
אנסה לתמצת שוב: גם אני הייתי באותו מקום בו את נמצאת. אני חושבת שמידי פעם אני עוד נופלת לשם, אבל מנסה להישאר אופטימית לנצח. ואני חייבת. אני מתמודדת עם ארבעה ילדים עם לקויות קשב, עם הבת הגדולה והבן הקטן ההתמודדוןת קלה יותר כי הם נוחים התנהגותית. הבת האמצעית היא גם דיסלקטית ועם בעיות ארגון קשות (אם את נכנסת לחדר שלה מיד תביני למה אני מתכוונת....
) וגם הבן האמצעי עם בעיות התנהגות (פיצוץ שיעורים ו"פיצוץ" חברים). עמדו בפני שתי אפשרויות: ליפול לדיכאון וליאוש ולהרים ידיים, או להרים את הכפפה ולהחליט שלילדים כל כך מוכשרים ומקסימים מגיע עתיד טוב. והתחלתי ללמוד....קראתי המון, את כל הספרים שנכתבו, בעברית, על הפרעת קשב. שוטטתי בהמון אתרים. ודיברתי כאן. עם הזמן, עברתי תהליך של העצמה אישית. adhd לא מפחיד אותי יותר. זוהי דרך חיים. הטיפול התרופתי, בנוסף לעיצוב התנהגות, הבניית סדר יום, טיפול חינוכי מערכתי, תרפיות וחוגי ספורט משפרים את התפקוד של הילדים וכולם תלמידים מצטיינים, אהודים בבית הספר, חמודים, מקסימים ומלאי חיים. אני ממליצה לך בחום, להתייעץ עם נוירולוג ילדים מומחה, בנוגע לטיפול תרופתי, ולך, למדי וחקרי את הנושא. אני בטוחה שתמצאי הרבה תשובות! בהצלחה!
