אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
הומור
- פותח הנושא JiyuuKi
- פורסם בתאריך
SilentMike
New member
אולי יש לזה ערך בחיברות.
Wolverchenus
New member
יכול להיות שזו קשור למקור הצחוק
קופים צעירים גם צוחקים כאשר הם משחקים משחקי מלחמה. אני תחת הרושם ממה שקראתי שצחוק זה סוג של הודעה לסביבה של "זה רק משחק, זה בסדר". יכול להיות שאצל יצורים עם קוגניטיביות מאוד גבוהה כשלנו ועם ערך לחיברות (כמו שמייק אמר) זה תפס כיוון נוסף.
קופים צעירים גם צוחקים כאשר הם משחקים משחקי מלחמה. אני תחת הרושם ממה שקראתי שצחוק זה סוג של הודעה לסביבה של "זה רק משחק, זה בסדר". יכול להיות שאצל יצורים עם קוגניטיביות מאוד גבוהה כשלנו ועם ערך לחיברות (כמו שמייק אמר) זה תפס כיוון נוסף.
הומור וצחוק
כמה הערות כלליות וכיווני מחשבה אפשריים: הצחוק הוא אוניברסלי ומשותף לכל בני האדם באשר הם. בכל תרבות אנשים צוחקים. הסיבות שאנשים צוחקים מהן יכולות להיות שונות אבל הצחוק עצמו קיים בכל מקום. הצחוק אינו ייחודי אצל בני אדם והוא קיים אצל פרימאטים עליוניים. החיוך, שיש רואים בו את המבשר של הצחוק הוא גם תופעה אוניברסלית ואפשר לראות אותו אצל תינוקות מגיל 4 חודשים ואילך (גם אצל תינוקות עיוורים מה שמעיד שזה דבר מולד ולא תלוי סביבה). בגלל שלושת הדברים הנ"ל סביר מאוד להניח שהצחוק נברר לסיבה כלשהיא. לפני שניכנס לסיבות הללו רצוי קודם כל לדעת כמה דברים: הומור, הוא גם תופעה אוניברסלית אבל לא ממש קיימת אצל חיות אחרות (בגלל ההבט הלשוני שלה). למרות זאת, מאוד קשה לתת הגדרות של מה זה חוש הומור למרות שלכולם די ברור כשרואים משהו מצחיק (יש יותר ממאה תיאוריות שמנסות להגדיר חוש הומור. מאז ימי אריסטו מנסים להגדיר אותו ולגדולי הפילוסופים כמו לוק והובס היה מה לומר בנושא. אפשר להיכנס לנושא הגדרת ההומור אבל זו שאלה נפרדת). הומור לפעמים מערב בתוכו צחוק אבל לא כל דבר מצחיק גורם לנו לצחוק. מצד שני, אנחנו לפעמים צוחקים מדברים שאינם הומוריסטיים ואפילו עצובים. מכיוון שאין הגדרה אחת להומור צריך לראות את ההקשר שבו מעורב הצחוק. רוב הסיכויים שחוש הומור וצחוק הם אדפציות לא ישירות. כלומר הם תורמות לכשירות הכוללת בצורה עקיפה. התיאוריה הכי סבירה היא שחוש הומור משמש כלי חשוב בברירה המינית. הומור נחשב לאחד הגורמים הכי חשובים בבחירת בן זוג בעיקר אצל נשים. הומור מקושר לתכונות אחרות שרצויות לנשים כמו אינטליגנציה, יצירתיות וכו' שמאוד היו חשובות לאדם בסביבה של ציידים לקטים. לגברים פחות חשוב שהאישה תהיה בעלת חוש הומור אבל חשוב להם שבחורה תצחק מההומור שלהם. בגלל תחרות תוך מינית גברים "נאלצו" להתחרות זה בזה ולשכלל את הבדיחות. נשים בתורן היו צריכות להבין את הבדיחות כן שיש פה קו-אבולוציה ביניהם. אם הומור אכן משמש כאינידקטור מנטלי, סביר שחלקו יהיה מורש ויהיה לו מתאם עם בריאות כוללת. יש כמה מחקרים על תאומים מונוזיגוטיים והטרוזיגוטיים שמראים תוצאות חלקיות בכיוון הזה. אפשר להתסכל על הומור מזויות נוספות: למשל, לראות את התפקיד החברתי של חוש הומור וצחוק. צחוק מדבק ותורם לסולידריות חברתית. בנוסף, הומור מערב בתוכו הרבה מאוד כישורים חברתיים מכיוון שאנשים שונים צוחקים מדברים שונים ולכן לומר את הבדיחה הנכונה בזמן הנכון מעיד על רגישות לסביבה. יש גם את התיאוריה שנקראת "תיאוריית אזעקת השווא" שבה הצחוק משמש כסימן לחוסר איום. ברגע שצוחקים מבינים שהדברים הם לא 'על אמת' ולכן אין בהם סכנה. אפשר לראות את זה אצל שימפנזות שמשחקות ביניהן ומדגדגות אחת את השנייה וגם אצל ילדים. משחקים והומור הם גם כלי מאוד חשוב בלימוד כישורים בסיסיים בכל חברה. יש כנראה אדוק בין צחוק למשחק ויש הרואים הומור כסוג של משחק "הלוך ושוב" בין אנשים. אגב, המיתוס כאילו הצחוק יפה לבריאות אין לו כל כך אחיזה במציאות, לפחות לפי המחקרים שידועים לנו עכשיו. בקצרה, כל פעם שמדברים על הומור חשוב לגדיר בדיוק לאיזה סוג הומור מתכוונים כי סביר שלסוגים שונים יש תפקידים אחרים. אין דין אירוניה והומור פילוסופי מתוחכם (בסיגנון החמישיה הקאמרית נניח) כדין הומור שטותי של בית החיות. עוד כמה נקודות מעניינות: אנשים צוחקים יותר כאשר יש אנשים אחרים סביבם. אם מאזינים לשיחות של אנשים ורואים ממה הם צוחקים נגלהי שברוב המקרים מה שמצחיק אותם לא יצחיק אותך, והצחוק יבוא בתגובה להערות סתמיות ולא לבדיחות. בדיחות מהוות רק חלק קטן מחוש ההומור. הומור חייב לעבור קו-אבולוציה. אם מישהו מספר בדיחה ואף אחד לא צוחק אז אין פה שום חיזוק להתנהגות שלו. בצחוק של הבחורה הגבר מקבל סימן שהחוש הומור שלהם תואם ואפשר להמשיך הלאה. אם בחורה לא תצחק מבדיחה מצחיקה היא תפגע בעקיפין בעצמה כי הגבר יפסיק לספר לה בדיחות. יש כמה וכמה מחקרים מעניניים שקשורים למוח. ראשית, המחקרים הללו מסובכים מכיוון שהבנה של בדיחה קשורה קשר ישיר לתכונות אחרות כמו שפה, ושיבוש באחד מהם ישבש את ההבנה. יש כמה מחקרים על פגועי מוח ומצאו שפגיעה בהמיספרה הימנית, בעיקר באונה הפרונטלית, משבשת את ההבנה של בדיחות. יש כנראה לפחות שני שלבים בהבנת בדיחות: החלק של ההבנה של הבדיחה ברמה הקוגנטיבית קשור להמיספרה השמאלית, בעוד שהערכה אם הבדיחה מצחיקה והרגשת השיחרור שמלווה לצחוק קשורה להמיספרה הימנית. יש גם הבדלים בין המינים בנושא. החלק הראשוני שכרוך בהבנה מעורר במוח איזורים שקשורים לזיכרון עבודה, זיהוי משימות ופירוש. כנראה שאנשים מנסים להשוות את מה ששמעו לדברים שכבר מאוחסנים אצלם במוח. ברגע שמתגלה סתירה מסוימת מתקיים תנאי ראשון לקיומה של בדיחה (סתירות או מצבים אבסורדיים הם מהותם של בדיחות רבות). אנשים מנסים להשוות את מה ששמעו לחוויות מהעבר ולפתור את הסתירה. מכאן התהליך עובר למערכת הלימבית שאחראית על רגשות וזה יכול להסביר את ההרגשה הטובה של שיחרור שמלווה לצחוק. לגבי שימפנזות וקופים עליוניים אחרים: בדרך כלל מאפיינים שני סוגים של חיוכים. אחד, זה חיוך בפה סגור והשני זה צחוק בפה פתוח (חשיפת שיניים). יש תיאורים מפורטים לכל אחד מהם שיאפשרו מדידה מהימנה שלהם. שניהם נפוצים בעיקר בשעת משחק. כששני שימפנזות "צוחקים" כך משך המשחק ארוך יותר. הצחוק מבטא קירבה בין שני שימפנזות וגם מאפשרת להם כנראה לרכוש מיומנויות מלחמה מבלי באמת להזיק אחד לשני (כלומר הם כאילו אומרים זה לזה שזה לא על באמת). אפשר לראות פונקציה דומה אצל ילדים שמתגוששים זה את זה ותוך כדי משחק מדגדגים אחד את השני וצוחקים וכאילו אומרים זה לזה שהם לא ממש מנסים לפגוע אחד בשני. יש קשר הדוק בין משחק לאלמנטים מסוימים של הומור (משחק אצל ילדים יכול ללמד אותם מיומנויות חשובות. בחברות ציידים לקטים למשל, ילדים משחקים בחץ וקשת מה שעוזר להם לצוד כשהם מבוגרים יותר). גם מעניין שאנשים יכולים לדגדג אחד את השני אבל כשהם מדגדגים את עצמם הם לא צוחקים מה שכנראה מעיד על החשיבות החברתית של הצחוק.
כמה הערות כלליות וכיווני מחשבה אפשריים: הצחוק הוא אוניברסלי ומשותף לכל בני האדם באשר הם. בכל תרבות אנשים צוחקים. הסיבות שאנשים צוחקים מהן יכולות להיות שונות אבל הצחוק עצמו קיים בכל מקום. הצחוק אינו ייחודי אצל בני אדם והוא קיים אצל פרימאטים עליוניים. החיוך, שיש רואים בו את המבשר של הצחוק הוא גם תופעה אוניברסלית ואפשר לראות אותו אצל תינוקות מגיל 4 חודשים ואילך (גם אצל תינוקות עיוורים מה שמעיד שזה דבר מולד ולא תלוי סביבה). בגלל שלושת הדברים הנ"ל סביר מאוד להניח שהצחוק נברר לסיבה כלשהיא. לפני שניכנס לסיבות הללו רצוי קודם כל לדעת כמה דברים: הומור, הוא גם תופעה אוניברסלית אבל לא ממש קיימת אצל חיות אחרות (בגלל ההבט הלשוני שלה). למרות זאת, מאוד קשה לתת הגדרות של מה זה חוש הומור למרות שלכולם די ברור כשרואים משהו מצחיק (יש יותר ממאה תיאוריות שמנסות להגדיר חוש הומור. מאז ימי אריסטו מנסים להגדיר אותו ולגדולי הפילוסופים כמו לוק והובס היה מה לומר בנושא. אפשר להיכנס לנושא הגדרת ההומור אבל זו שאלה נפרדת). הומור לפעמים מערב בתוכו צחוק אבל לא כל דבר מצחיק גורם לנו לצחוק. מצד שני, אנחנו לפעמים צוחקים מדברים שאינם הומוריסטיים ואפילו עצובים. מכיוון שאין הגדרה אחת להומור צריך לראות את ההקשר שבו מעורב הצחוק. רוב הסיכויים שחוש הומור וצחוק הם אדפציות לא ישירות. כלומר הם תורמות לכשירות הכוללת בצורה עקיפה. התיאוריה הכי סבירה היא שחוש הומור משמש כלי חשוב בברירה המינית. הומור נחשב לאחד הגורמים הכי חשובים בבחירת בן זוג בעיקר אצל נשים. הומור מקושר לתכונות אחרות שרצויות לנשים כמו אינטליגנציה, יצירתיות וכו' שמאוד היו חשובות לאדם בסביבה של ציידים לקטים. לגברים פחות חשוב שהאישה תהיה בעלת חוש הומור אבל חשוב להם שבחורה תצחק מההומור שלהם. בגלל תחרות תוך מינית גברים "נאלצו" להתחרות זה בזה ולשכלל את הבדיחות. נשים בתורן היו צריכות להבין את הבדיחות כן שיש פה קו-אבולוציה ביניהם. אם הומור אכן משמש כאינידקטור מנטלי, סביר שחלקו יהיה מורש ויהיה לו מתאם עם בריאות כוללת. יש כמה מחקרים על תאומים מונוזיגוטיים והטרוזיגוטיים שמראים תוצאות חלקיות בכיוון הזה. אפשר להתסכל על הומור מזויות נוספות: למשל, לראות את התפקיד החברתי של חוש הומור וצחוק. צחוק מדבק ותורם לסולידריות חברתית. בנוסף, הומור מערב בתוכו הרבה מאוד כישורים חברתיים מכיוון שאנשים שונים צוחקים מדברים שונים ולכן לומר את הבדיחה הנכונה בזמן הנכון מעיד על רגישות לסביבה. יש גם את התיאוריה שנקראת "תיאוריית אזעקת השווא" שבה הצחוק משמש כסימן לחוסר איום. ברגע שצוחקים מבינים שהדברים הם לא 'על אמת' ולכן אין בהם סכנה. אפשר לראות את זה אצל שימפנזות שמשחקות ביניהן ומדגדגות אחת את השנייה וגם אצל ילדים. משחקים והומור הם גם כלי מאוד חשוב בלימוד כישורים בסיסיים בכל חברה. יש כנראה אדוק בין צחוק למשחק ויש הרואים הומור כסוג של משחק "הלוך ושוב" בין אנשים. אגב, המיתוס כאילו הצחוק יפה לבריאות אין לו כל כך אחיזה במציאות, לפחות לפי המחקרים שידועים לנו עכשיו. בקצרה, כל פעם שמדברים על הומור חשוב לגדיר בדיוק לאיזה סוג הומור מתכוונים כי סביר שלסוגים שונים יש תפקידים אחרים. אין דין אירוניה והומור פילוסופי מתוחכם (בסיגנון החמישיה הקאמרית נניח) כדין הומור שטותי של בית החיות. עוד כמה נקודות מעניינות: אנשים צוחקים יותר כאשר יש אנשים אחרים סביבם. אם מאזינים לשיחות של אנשים ורואים ממה הם צוחקים נגלהי שברוב המקרים מה שמצחיק אותם לא יצחיק אותך, והצחוק יבוא בתגובה להערות סתמיות ולא לבדיחות. בדיחות מהוות רק חלק קטן מחוש ההומור. הומור חייב לעבור קו-אבולוציה. אם מישהו מספר בדיחה ואף אחד לא צוחק אז אין פה שום חיזוק להתנהגות שלו. בצחוק של הבחורה הגבר מקבל סימן שהחוש הומור שלהם תואם ואפשר להמשיך הלאה. אם בחורה לא תצחק מבדיחה מצחיקה היא תפגע בעקיפין בעצמה כי הגבר יפסיק לספר לה בדיחות. יש כמה וכמה מחקרים מעניניים שקשורים למוח. ראשית, המחקרים הללו מסובכים מכיוון שהבנה של בדיחה קשורה קשר ישיר לתכונות אחרות כמו שפה, ושיבוש באחד מהם ישבש את ההבנה. יש כמה מחקרים על פגועי מוח ומצאו שפגיעה בהמיספרה הימנית, בעיקר באונה הפרונטלית, משבשת את ההבנה של בדיחות. יש כנראה לפחות שני שלבים בהבנת בדיחות: החלק של ההבנה של הבדיחה ברמה הקוגנטיבית קשור להמיספרה השמאלית, בעוד שהערכה אם הבדיחה מצחיקה והרגשת השיחרור שמלווה לצחוק קשורה להמיספרה הימנית. יש גם הבדלים בין המינים בנושא. החלק הראשוני שכרוך בהבנה מעורר במוח איזורים שקשורים לזיכרון עבודה, זיהוי משימות ופירוש. כנראה שאנשים מנסים להשוות את מה ששמעו לדברים שכבר מאוחסנים אצלם במוח. ברגע שמתגלה סתירה מסוימת מתקיים תנאי ראשון לקיומה של בדיחה (סתירות או מצבים אבסורדיים הם מהותם של בדיחות רבות). אנשים מנסים להשוות את מה ששמעו לחוויות מהעבר ולפתור את הסתירה. מכאן התהליך עובר למערכת הלימבית שאחראית על רגשות וזה יכול להסביר את ההרגשה הטובה של שיחרור שמלווה לצחוק. לגבי שימפנזות וקופים עליוניים אחרים: בדרך כלל מאפיינים שני סוגים של חיוכים. אחד, זה חיוך בפה סגור והשני זה צחוק בפה פתוח (חשיפת שיניים). יש תיאורים מפורטים לכל אחד מהם שיאפשרו מדידה מהימנה שלהם. שניהם נפוצים בעיקר בשעת משחק. כששני שימפנזות "צוחקים" כך משך המשחק ארוך יותר. הצחוק מבטא קירבה בין שני שימפנזות וגם מאפשרת להם כנראה לרכוש מיומנויות מלחמה מבלי באמת להזיק אחד לשני (כלומר הם כאילו אומרים זה לזה שזה לא על באמת). אפשר לראות פונקציה דומה אצל ילדים שמתגוששים זה את זה ותוך כדי משחק מדגדגים אחד את השני וצוחקים וכאילו אומרים זה לזה שהם לא ממש מנסים לפגוע אחד בשני. יש קשר הדוק בין משחק לאלמנטים מסוימים של הומור (משחק אצל ילדים יכול ללמד אותם מיומנויות חשובות. בחברות ציידים לקטים למשל, ילדים משחקים בחץ וקשת מה שעוזר להם לצוד כשהם מבוגרים יותר). גם מעניין שאנשים יכולים לדגדג אחד את השני אבל כשהם מדגדגים את עצמם הם לא צוחקים מה שכנראה מעיד על החשיבות החברתית של הצחוק.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.