הולכים לכותל
הולכים לכותל המלחמה נגמרה, ואנו ילידי ירושלים הנמצאים בגלות בבאר שבע וסביבתה, עכבנו אחרי כל מהלך המלחמה, עברנו את חפירת תעלות המגן בהכנות למלחמה, באזעקה רצנו עם התינוק לחפירה, ועכבנו אחרי השידורים בחדשות, עד אשר שמענו – הר הבית בידנו - הימים ימי ערב שבועות, ובדרך כלל לחג השבועות לא היינו נוסעים מהבית, זה לא ראש השנה או פסח או סוכות, כאשר חג זה חג, בסך הכל שבועות לפני שמספיקים להכנס לחג והנה הוא עבר, נכון שאכלנו בלינצעס, ועוגת גבינה, אבל אפילו התפילה בבית הכנסת היא לא כל כך מרשימה, אחרי פסח עם כל ההגדה, וליל השימורים, שבועות קצת יותר מינורי, ( בדרך כלל אינני אוהב את המילים הלועזיות, אבל כמעט שכתבתי מילה לא יפה אז העדפתי את המילה הלועזית מאשר להעליב חג משלש רגלים ) אבל ירושלים בידנו, וכיצד לא נעלה לרגל לירושלים, בעוד הורי אשתי גרים בירושלים, והם מתושבי ירושלים עד הכניעה, אבא של אשתי , שלום, כן זה שמו, אחיה של אשתי משה, היו בשבי הירדני, והנה אפשר ללכת ולראות היכן הבית בו גרו, אשתי ילדה צעירה כאשר הלכו בשבי, הלוחמים והלא לוחמים, לא היו מספיק לוחמים לקחת בשבי, אז לקחו כל הגברים, לא משנה הגיל, עזבנו כל אשר לנו בחסדי ה', שמנו את כולם בסוסיתא, ונוסעים לירושלים, הכביש דרך חברון טרם נפתח לתנועת רכב אזרחי, ולכן נסענו כהרגלנו דרך קרית גת , נכון טרם סיפרתי לכם מהיכן אנו נוסעים, אנו תושבי המושב עומר שליד באר שבע, עדיין טרם היותו שכונת יוקרה, המקום עדיין בחיתוליו, אבל הוא כבר מבטיח רבות, ואנו נוסעים לירושלים. הורי אשתי יהודים תימנים שומרי דת ומסורת, אבל מוכנים לקבל כל אחד באמונתו והליכותיו, וכך גם קיבלו אותי האשכנזי למשפחה, אבל אהבתי מאוד לבוא אליהם בפרט בחגים כאשר כל המשפחה מתכנסת, בדירה הקטנה שבשכונת קטמון, את הדירה קיבלו מהממשלה לאחר יציאתם מהעיר העתיקה , האימא אשר נותרה עם הילדים, מעולם לא עסקה בניהול עניני הבית, פרט למטבח ונקיון, נותרה לבד עם הילדים, ושלחו אותה לחפש דירה בקטמון הנטושה, בזמן שבאו לקטמון ההרעשה של תותחי הלגיון עדיין היתה פעילה, ולאחר הנסיון שהיה להם בעיר העתיקה חיפשו מקום מסתור מפני הפגזים, וכאשר מצאה דירת מרתף בבנין אבן, בחרה בדירה זו למושב לה, כאשר גדלו הילדים והביטו סביבם וראו את הבתים אשר שכיניהם לקחו, וילות ובתי מגורים של עשירי ירושלים הערביים אשר ברחו מפני כוחות צה"ל, הבינו עד מה רבה היתה תמימותה של האימא, אבל זה מה יש. בדירה קטנטונת זו בת שלושה וחצי חדרים, היינו מתקבצים כל האחים והגיסים והילדים הנכדים ועשינו חג כהלכתו, האוכל היה אוכל , התפילה היתה תפילה, והשירים אל תוך הלילה, והנה הגענו לליל שבועות כאשר המנהג הוא להיות נעורים כל הלילה, ואכן היינו נעורים כל הלילה, הסיפורים, הזכרונות, הדמיונות, והחלומות זרמו מהאחד לשני, לכל אחד יש את החלום שלו ואת הזכרון שלו, וכמו בכל דבר, שנים ראו את אותו הדבר, וכל אחד ראה משהו אחר, ואני אשר לא הייתי בירושלים בזמן המצור, יושב ומקשיב, וקולט את כל הסיפורים, ותאמינו לי כי באותו הזמן לא חשבתי כי אני אוסף וקולט, אבל כיום אני יודע כי אספתי וקלטתי, ומרוב פעמים ששמעתי אותם במשך השנים, נראה לי כאילו הייתי שותף להם,
הולכים לכותל המלחמה נגמרה, ואנו ילידי ירושלים הנמצאים בגלות בבאר שבע וסביבתה, עכבנו אחרי כל מהלך המלחמה, עברנו את חפירת תעלות המגן בהכנות למלחמה, באזעקה רצנו עם התינוק לחפירה, ועכבנו אחרי השידורים בחדשות, עד אשר שמענו – הר הבית בידנו - הימים ימי ערב שבועות, ובדרך כלל לחג השבועות לא היינו נוסעים מהבית, זה לא ראש השנה או פסח או סוכות, כאשר חג זה חג, בסך הכל שבועות לפני שמספיקים להכנס לחג והנה הוא עבר, נכון שאכלנו בלינצעס, ועוגת גבינה, אבל אפילו התפילה בבית הכנסת היא לא כל כך מרשימה, אחרי פסח עם כל ההגדה, וליל השימורים, שבועות קצת יותר מינורי, ( בדרך כלל אינני אוהב את המילים הלועזיות, אבל כמעט שכתבתי מילה לא יפה אז העדפתי את המילה הלועזית מאשר להעליב חג משלש רגלים ) אבל ירושלים בידנו, וכיצד לא נעלה לרגל לירושלים, בעוד הורי אשתי גרים בירושלים, והם מתושבי ירושלים עד הכניעה, אבא של אשתי , שלום, כן זה שמו, אחיה של אשתי משה, היו בשבי הירדני, והנה אפשר ללכת ולראות היכן הבית בו גרו, אשתי ילדה צעירה כאשר הלכו בשבי, הלוחמים והלא לוחמים, לא היו מספיק לוחמים לקחת בשבי, אז לקחו כל הגברים, לא משנה הגיל, עזבנו כל אשר לנו בחסדי ה', שמנו את כולם בסוסיתא, ונוסעים לירושלים, הכביש דרך חברון טרם נפתח לתנועת רכב אזרחי, ולכן נסענו כהרגלנו דרך קרית גת , נכון טרם סיפרתי לכם מהיכן אנו נוסעים, אנו תושבי המושב עומר שליד באר שבע, עדיין טרם היותו שכונת יוקרה, המקום עדיין בחיתוליו, אבל הוא כבר מבטיח רבות, ואנו נוסעים לירושלים. הורי אשתי יהודים תימנים שומרי דת ומסורת, אבל מוכנים לקבל כל אחד באמונתו והליכותיו, וכך גם קיבלו אותי האשכנזי למשפחה, אבל אהבתי מאוד לבוא אליהם בפרט בחגים כאשר כל המשפחה מתכנסת, בדירה הקטנה שבשכונת קטמון, את הדירה קיבלו מהממשלה לאחר יציאתם מהעיר העתיקה , האימא אשר נותרה עם הילדים, מעולם לא עסקה בניהול עניני הבית, פרט למטבח ונקיון, נותרה לבד עם הילדים, ושלחו אותה לחפש דירה בקטמון הנטושה, בזמן שבאו לקטמון ההרעשה של תותחי הלגיון עדיין היתה פעילה, ולאחר הנסיון שהיה להם בעיר העתיקה חיפשו מקום מסתור מפני הפגזים, וכאשר מצאה דירת מרתף בבנין אבן, בחרה בדירה זו למושב לה, כאשר גדלו הילדים והביטו סביבם וראו את הבתים אשר שכיניהם לקחו, וילות ובתי מגורים של עשירי ירושלים הערביים אשר ברחו מפני כוחות צה"ל, הבינו עד מה רבה היתה תמימותה של האימא, אבל זה מה יש. בדירה קטנטונת זו בת שלושה וחצי חדרים, היינו מתקבצים כל האחים והגיסים והילדים הנכדים ועשינו חג כהלכתו, האוכל היה אוכל , התפילה היתה תפילה, והשירים אל תוך הלילה, והנה הגענו לליל שבועות כאשר המנהג הוא להיות נעורים כל הלילה, ואכן היינו נעורים כל הלילה, הסיפורים, הזכרונות, הדמיונות, והחלומות זרמו מהאחד לשני, לכל אחד יש את החלום שלו ואת הזכרון שלו, וכמו בכל דבר, שנים ראו את אותו הדבר, וכל אחד ראה משהו אחר, ואני אשר לא הייתי בירושלים בזמן המצור, יושב ומקשיב, וקולט את כל הסיפורים, ותאמינו לי כי באותו הזמן לא חשבתי כי אני אוסף וקולט, אבל כיום אני יודע כי אספתי וקלטתי, ומרוב פעמים ששמעתי אותם במשך השנים, נראה לי כאילו הייתי שותף להם,
