הוידוי שלי
עכשיו אני כאן, אחרי המהומה הגדולה לפני שנה בדיוק, ואחרי המהומה היותר קטנה בשבועות האחרונים. הרבה פעמים רציתי לבוא לפה וכמוכם, לספר לכם ולהתייעץ אתכם בדברים שכואבים לי, ולשמוע את דעתכם. ברוב המקרים נמנעתי לעשות זאת מתוך הידיעה שהמקום הזה שאני אמורה להיות בו אנונימית ווירטואלית, כבר לא כל כך כזה ובעצם הכל חשוף ופתוח, ולא יכלתי להרגיש כאן שום פרטיות. עצם הידיעה שהאדם שממנו אני מנסה להשתחרר ולהשתקם קורא כאן את כל סודותי, גרמה לי לפחד. רציתי את הפרטיות שלי, רציתי לשקם לעצמי חיים חדשים לבד, בכוחות עצמי עם הטעויות שלי. אבל מסתבר שגם פה זה נמנע ממני. ואז העדפתי לפנות לחברים טובים, באופן אישי ולהתמודד בכוחות עצמי. וכפי שראיתם בעצמכם גם זה נמנע ממני. עד היום מסתבר לי שאובסיסיות מסויימות הן נחלתן של אנשים ולעולם לא יעלמו. דברתם פה על היכולות שלנו להשתנות, אני יודעת שזה אפשרי , אני יודעת שזה קורה אבל לא לכל אחד ולא במודע. גם שנה אחרי שאני גרושה אני מוצאת את עצמי מול אדם שממשיך לברר פרטים עלי ועל חברי, שבעצם לא השתחרר מהקשר ולא מסוגל להקים לעצמו חיים חדשים נטולי עבר. ואני חושבת עליו, מוצפת רגשי אשם - איך יכלתי להיות כל כך חסרת רגש, כל כך אגואיסטית וללכת בדרך שלי, בלי לחשוב אפילו טיפה על ההשלכות, על הכאב שבדרך, ואני מתמלאת רחמים. ואחרי המחשבות הללו באות המחשבות המרגיעות, הזכרונות והחוזק הפנימי שלי שיודע שכך היה צריך להיות ולא אחרת. צריך להשתחרר ולהרפות. סוף הדרך הגיע כבר מזמן וכל הזמן אני מנסה לחשוב על המילים המוכרות כל כך : "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחפשי". האם זה משהו שניתן בכלל לביצוע? הייתי רוצה להתעורר מהחלום בידיעה שטוב, שיש לאנשים את השקט הפנימי שגורם להתעורר עם חיוך בבוקר. המאורעות שעברו עלי לאחרונה גרמו לי קצת לתפוס מרחק, רציתי לחיות בתוך הבועה שלי בלי שאף אחד מבחוץ יבוא ויפוצץ לי אותה. איך אפשר לוותר על דברים שאוהבים? זה נוגד את כל הכוחות הפנימיים שלנו. מנסה לנשום הרבה אויר חדש. תאנה
עכשיו אני כאן, אחרי המהומה הגדולה לפני שנה בדיוק, ואחרי המהומה היותר קטנה בשבועות האחרונים. הרבה פעמים רציתי לבוא לפה וכמוכם, לספר לכם ולהתייעץ אתכם בדברים שכואבים לי, ולשמוע את דעתכם. ברוב המקרים נמנעתי לעשות זאת מתוך הידיעה שהמקום הזה שאני אמורה להיות בו אנונימית ווירטואלית, כבר לא כל כך כזה ובעצם הכל חשוף ופתוח, ולא יכלתי להרגיש כאן שום פרטיות. עצם הידיעה שהאדם שממנו אני מנסה להשתחרר ולהשתקם קורא כאן את כל סודותי, גרמה לי לפחד. רציתי את הפרטיות שלי, רציתי לשקם לעצמי חיים חדשים לבד, בכוחות עצמי עם הטעויות שלי. אבל מסתבר שגם פה זה נמנע ממני. ואז העדפתי לפנות לחברים טובים, באופן אישי ולהתמודד בכוחות עצמי. וכפי שראיתם בעצמכם גם זה נמנע ממני. עד היום מסתבר לי שאובסיסיות מסויימות הן נחלתן של אנשים ולעולם לא יעלמו. דברתם פה על היכולות שלנו להשתנות, אני יודעת שזה אפשרי , אני יודעת שזה קורה אבל לא לכל אחד ולא במודע. גם שנה אחרי שאני גרושה אני מוצאת את עצמי מול אדם שממשיך לברר פרטים עלי ועל חברי, שבעצם לא השתחרר מהקשר ולא מסוגל להקים לעצמו חיים חדשים נטולי עבר. ואני חושבת עליו, מוצפת רגשי אשם - איך יכלתי להיות כל כך חסרת רגש, כל כך אגואיסטית וללכת בדרך שלי, בלי לחשוב אפילו טיפה על ההשלכות, על הכאב שבדרך, ואני מתמלאת רחמים. ואחרי המחשבות הללו באות המחשבות המרגיעות, הזכרונות והחוזק הפנימי שלי שיודע שכך היה צריך להיות ולא אחרת. צריך להשתחרר ולהרפות. סוף הדרך הגיע כבר מזמן וכל הזמן אני מנסה לחשוב על המילים המוכרות כל כך : "אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו לחפשי". האם זה משהו שניתן בכלל לביצוע? הייתי רוצה להתעורר מהחלום בידיעה שטוב, שיש לאנשים את השקט הפנימי שגורם להתעורר עם חיוך בבוקר. המאורעות שעברו עלי לאחרונה גרמו לי קצת לתפוס מרחק, רציתי לחיות בתוך הבועה שלי בלי שאף אחד מבחוץ יבוא ויפוצץ לי אותה. איך אפשר לוותר על דברים שאוהבים? זה נוגד את כל הכוחות הפנימיים שלנו. מנסה לנשום הרבה אויר חדש. תאנה