הודעת פתיחה

מוּסקט

New member
הודעת פתיחה

לאחר תקלות טכניות הרני כאן - עם הודעת הפתיחה שתלווה את הפורום כהודעת מנהל. ובכן - מהו שיקום? לכאורה מילה כל כך שגורה בשפה: אנו משקמים את הכינרת, משקמים מערכות יחסים, משקמים שכונות... מה עומד מאחרי המילה הזו באמת? ראשית, מאחרי המילה הזו, ראשית עומד שבר גדול. שבר ששם את מי שעליו לעבור תהליך שיקומי במקום כואב, במקום זר ומוזר שלא ביקש ולא בחר להיות בו, במקום שעל מנת לצאת ממנו עליו ללמוד מחדש - מפרספקטיבה שונה - מי הוא, מה הוא ולמה הוא מסוגל עכשיו. את האנשים שנמצאים בתהליך אני אוהבת לשאול שאלה אחת: מהי לדעתכם הדבר החשוב ביותר בשיקום? האם יש משהו שמבטיח תהליך שיקום מוצלח?
 
את השאלה הזאת ניתן לקחת ללא-מעט

כיוונים, ולכן, פשוט אגיד כמה מילים על מה לדעתי חשוב בתהליך הזה, שאני מרגישה שאני נמצאת במהלכו. את השאלה ששאלת אני מתרגמת ל- איך אני באמת יודעת שאני מבריאה באמת/ בכיוון הנכון? -הרי אחת הבעיות היא שברגע שאתה נמצא במצב של מחלה, הדרך בה אתה רואה את הדברים היא דרך מעוותת, על פי רוב, ולכן זה דבר לא פשוט להבדיל בין "high" במסגרת המחלה, או שינוי והבראה אמיתית. -אז איך מבדילים, באמת, בין השניים? אם אני חוזרת ומציצה בתהליך שאני עברתי (ועדיין עוברת), הדרך היחידה היא ללמוד מגלי הגאות והשפל של המחלה, בהם ניתן להבחין רק כשיש הבדל מספיק קיצוני בינהם, ורק כשמתבוננים היטב. הווצרות המודעות ל-מתי-אני-שולט לבין מתי המחלה שולטת בי, היא הכרחית להחלמה. שלב מתקדם יותר של המודעות הזאת היא תרגומה להרגשה האישית ומציאת ה"גשר" בין המצבים- לדעת לנווט בין המצבים, ולמצוא כלים שיעזרו לי להתמודד, בזמנים בהם היא מתפרצת, ואלו כלים שניתן לשאוב מהתבוננות ואיבחון המצבים אותם תיארתי לפני כן- לשים לב באילו מצבים קשה יותר, ובאילו קל יותר וכן הלאה... ע"פ המידע שקיבלנו לגבי מתי קשה לנו יותר ופחות, ניתן גם ללמוד על הצרכים שלנו שהוזנחו (הזנחנו
) וכך בעצם "לסתום את החורים" בעטיים סטינו מלכתחילה. זה דבר לא פשוט בפני עצמו, משום שבמצבים מתקדמים של מחלות
, הדפוסים השגויים כלכך מוטמעים בנו, וכבר סיגלנו אותם באופן כה עמוק, עד שזו הופכת להיות התנהגות כללית שקשה לאתר מה מקורה הראשוני. (כן-כן- מקורה ראשוני! הייתי זקוקה גם ל"מקורה" וגם ל"ראשוני", אם נקלעו להודעה המסורבלת הזאת תרבותניקים רעבי-ביוטים וחורשי רעות
) טוב, מתחיל להיות מאוחר ואני פוחדת לא לסיים- אולי אמשיך מחר.
מקווה שמהמלל התיאורטי הזה הצלחתם לדלות משהו ממה שניסיתי להעביר.
 

מוּסקט

New member
בואי נראה אם הבנתי:

עבורך תהליך שיקום הוא תהליך של התבוננות פנימה שמלווה את ההתמודדות היום יומית. עוד שמתי לב שבהתבוננות שלך את מפרידה בין "אני" ל"מחלה" - פעם "היא שולטת" ופעם "אני שולטת". אתן במאבק. אין ספק שנגעת בעוד נקודות חשובות. למשל:
מהן נקודות ההתייחסות שלך לגבי התקדמות
איך אפשר ללמוד מתקופות שפל כמו גם מתקופות טובות
ושאלת השאלות: אם אפריורי הראייה מעוותת - איך לומדים לראות אחרת
 
כן- לזה התכוונתי, רק ש-

באמת חששתי שתשימי לב לעניין ההפרדה בין "אני" לבין ה"המחלה" בגלל שלא כך אני תופסת את זה- זה פשוט היה לי נוח יותר לתיאור הדברים. (זה גם נוח לחשוב שכשאני לא מתנהגת כמו שאני רוצה זו בעצם "המחלה" שאחראית לכך...
) אגב, אני קוראת עכשיו ספר על תזונה טיבעית (של ברמן, אם מישהו מכיר), ואחד העקרונות שהוא מתאר שמבדילים את התפיסה של הרפואה הקונוונציונאלית לבין התפיסה של הרפואה המשלימה היא בדיוק העניין הזה- ברפואה המערבית נלחמים ב"מחלה", כאילו המטופל סתם במקרה נמצא שם ובמקרה כוחות האופל השתלטו עליו (ואולי גם בגלל זה נותנים תרופות ש"מחסלות" את האוייב במחיר של פגיעה באוכלוסייה המקומית...) ואילו ברפואה המשלימה, מטלפים לא ב"מחלה", אלא במטופל- על כל השמתמע- מצבו הפיזי-נפשי וכן הלאה. התפיסה הזאת מובילה לעוד הרבה שונויות בין הדיסיפלינות- כמו ההקפדה של האחרונה על אורח החיים, כרפואה מונעת וכו'.
 

מוּסקט

New member
יש משהו מאוד מרגיע

בהתייחסות למצבים של חוסר איזון כאל "לא אני". אני לא מזלזלת בצורך הזה...
 
אכן, וגם אני לא מזלזלת בו-

אך אני כן שואפת/ מצפה מעצמי לזכור שגם כאשר אני במצב לא-מאוזן- זו אני, ולא אף אחד אחר.
 

touti

New member
לפעמים תמיכה שקטה בלי ביקורת

עוזרת מאוד. בברכה קרן.
 
למעלה