"דיבוק."
"דיבוק." כיצד ומדוע? נתמקד במעשים נאמנים אשר התרחשו בדורות האחרונים. ואפתח תחילה במעשה ששמעו אוזני בהרצאה שמסרתי בשכונת עיר גנים שבירושלים סמוך לראש השנה האחרון (שנת תשנ"ט). במהלך ההרצאה ביקשה אחת הנוכחות את רשות הדיבור ושאלה אם ידוע הסבר לתופעה מדהימה שראתה. וזה סיפורה: כאשר התארחה בשבת בבית קרובי בעלה, השתטחה לפתע בעלת הבית על המיטה, ועיניה התגלגלו בחוריהן בצורה שהפחידה את כל הנוכחים. קולה השתנה והתעבה מעט, והיא התחילה לדבר במבטא ערבי כבד. בתוך דבריה היא העלתה שמות של מספר פריטים שנעלמו, וציינה בדיוק רב היכן הם נמצאים. כאשר בין הדברים אמרה לאורחת שהנעל שנעלמה לבנה, נמצאת תחת המטה, וכדבריה כן היה. מרוב פחד, היא (האורחת) נעמדה ליד דלת היציאה, מתכוננת לברוח בעת הצורך. והנה בעל הבית הגיע ופתח בהתנצלות על אשר לא הודיע קדם לכן לאורחים שמידי פעם קורה לרעייתו מקרה זה, וחולף. ואכן לאחר זמן קצר התאוששה האשה, קמה, וחזרה לתפקד כרגיל כאשר איננה יודעת ואיננה זוכרת דבר מאשר אירע לה. עד כאן סיפרה אותה מאזינה אשר עד לאותה הרצאה לא ידעה דבר על תופעת הדיבוק. וכעת ניגש לעובדות מפורטות ומוסברות יותר. נפתח בדברי הרב הצדיק המפורסם רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל אשר כתב את אשר שמע ממורו ורבו הגאון הצדיק רבי אליהו דושינצר ז"ל (איש צדיק וקדוש אשר לאחר שנפטר התבטא ה"חזון איש" אודותיו כי היה מל"ו צדיקים) וזו לשון הרב שלום שבדרון (בספר לב אליהו עמ' 23): וכך אמר לי מורי ורבי הרב אליהו דושניצר: "סיפור זה אתם יכולים וגם כדאי לספר ברבים. ואתם יכולים להקדים, כי אני סיפרתי לכם אותו בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון הנודע בישראל מורינו הרב רבי אלעזר משה ז"ל מפינסק. והרי אתם מכירים אותי, שאינני משקר חס ושלום וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה, רק חוזר מלה במלה כפי מה ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה הנ"ל. וזה סיפור המעשה: איש היה בעיר קלם, סוחר ובר אוריין (בן תורה), ושמו ר' נטע. והיתה לו בת יחידה אותה השיא לבחור, בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ונתן להם האב נדוניה של כמה אלפי רובל, וכן כמה שנים להיות סמוכים על שולחנו. וכך ישב החתן ועסק בתורה כמה שנים. כשנשלם הזמן המדובר, וירד הזוג מעל שולחנו, התחילה הבת לטעון במה נתפרנס? הבעל ענה לה שאינו יכול להפרד מהתורה ולעסוק במסחר, ולהשליך כל תורתו לים... עד שהאשה הציעה עצה ואמרה: אנו נקח את כסף הנדוניה ונפתח בית מסחר ואני אעמוד שם כל היום, חוץ משעתיים ביום שאתה תעמוד, ושאר השעות תוכל להמשיך וללמוד תורתך כמו עד עתה... הלה הסכים ועשו כן. והנה בשלשת החודשים הראשונים אומנם נהג כך, אבל אחרי זה נהיה מהשעתיים ארבע שעות, ואחר כך שמונה עד ששקע כולו במסחר... ולא היה לו זמן אפילו לפתוח דף גמרא... ויהי היום, ובמוצאי שבת קודש אחרי חצות לילה, ובחוץ ירד שלג גדול בסופה וסערה. (אני מספר כלשונו וכצורתו כפי ששמעתי מפי מורי ורבי ז"ל). יצאה האשה לחוץ לשפוך חבית של מים לא נקיים, והנה חזרה וכאילו נחנקת ואינה יכולה לדבר... בעלה רץ מיד והבהיל רופא לביתו, ולא ידע מה לעשות, וכן למחרת הלך איתה ודרש ברופאים רבים, וגם נסעו לעיר וינה, אך ללא הועיל. והתחילו לדבר בעיירה: אולי זה דיבוק... ונסעו לעיר שטוצ'ין, הואיל ושם היה מקובל אחד ושמו רבי מנדל ז"ל, אשר אליו היו נוסעים בענינים כאלו. כשבאו לפניו הוא שאל את הדיבוק איזה דבר, ושמעו קול עונה. (בזמן שהדיבוק מדבר, בטן החולה מתרומם, אבל השפתים אינן מתנענעות והקול יוצא - לשונו של מורי ורבי ז"ל). ואז נבהלו כל השומעים, ויאמרו: אהה! הנה הדיבוק... אבל הצדיק ר' מנדל אמר, שאיננו יודע עדיין אם כן הוא, ולכן שאל אותו: מי הולך אתך (כלומר: עם הנפש המגולגלת)? ויאמר: "חמשה מלאכי חבלה". וישאל אותו: מה שמם? ויאמר לו: כך וכך... אז אמר ר' מנדל כי נכון אמר, וזהו דיבוק אמיתי. והתחיל לשאול אותו שאלות, כגון מי הוא וכו'. וענה לו, כי היה חי לפני כמה עשרות שנים (אינני זוכר בדיוק כמה אמר), והיה בחור בבריסק, ואחר כך נסע לאפריקה, וחברים קלקלו אותו שם, ועבר על כל התורה כולה. ופעם אחת נסע בעגלה ונפל ממנה ונהרג. וכך הוא כבר מתגלגל והולך בעולם עד עכשיו. שאל אותו ר' מנדל, למה לא עשית תשובה קודם מיתתך? וענה לו, כי מתוך הפחד והבהלה בעת נפילתו מהעגלה שכח להרהר בתשובה. אח"כ שאל אותו, מה יש לך ולאשה הזאת כי גרמת לה יסורים נוראים כל כך? והתחיל לצחוק בקול, ואמר: אמה של אשה צעירה זו ואמו של בעלה (ששתיהן כבר נפטרו לעולמן) התאמצו בבקשה למעלה בשמים, שאני אכנס בה ואגרום לה היסורין, כי לולא זאת לא תהיה לה תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא מפני שלקחה את בעלה מעסק התורה! כיון ששמעו כך, אמר ר' מנדל לבעל שיבטיח לחזור לתורה, והבטיח, ור' נטע הבטיח כמו כן ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור הדיבוק, וגם תרם סכום של נרות להדליק בבית הכנסת עבורו. אחר כך קיבץ ר' מנדל בחדרו מנין של עשרה אנשים לומר תהילים, והוא עמד מאחוריהם ואמר מה שאמר. ואת האשה הושיב על כסא באמצע החדר, ופתאום התגלגלה מעל הכסא, נפלה על הארץ ויצא קול אדיר ממנה: "שמע ישראל" וכו'. אחר כך נפקעה צפורן הזרת מידה אחת, וגם נופצה זכוכית החלון ונשתתקה... עד כאן סיפר לי מורי ורבי הרב אליהו הכהן דושניצר. וכפל עוד הפעם דבריו ואמר: יכולים אתם לספר מעשה זה בשמי, ושאתם מכירים אותי שלא אשקר חס ושלום, וגם אינני מגזים, רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה ז"ל. והוסיף מורי ורבי ז"ל ואמר: בזמן האחרון שמעתי שהזוג הנ"ל, שהם כבר זקנים באים בימים, באו לארץ ישראל וגרים בתל אביב, ויש להם כאן משפחה גדולה בנים ונכדים. גם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם שמם, כי זה יוכל להזיק להם לשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת קודש מפתח תקוה לתל אביב וישבתי בביתם והם בעצמם סיפרו לי כל המעשה כמו ששמעתי מהגאון רבי אלעזר משה, וכמו שמסרתי לכם. עד כאן דברי מורי ורבי ר' אליהו דושניצר ז"ל". ומוסיף ר' שלום וכותב, כי שמע את העובדה גם מרבי אליהו לופיאן, אשר שמע זאת מפי ר' נטע (אבי האשה) בקלם על יד גדר החצר של התלמוד תורה. ורבי אליהו הוסיף, כי היה הדיבוק צועק לפעמים (אצל ר' מנדל שם) בקולי קולות ופחדים נוראים, שכל השומעים היו נפחדים ומזדעזעים, והיה אומר שמלאכי החבלה מחכים שיצא מגופה של האשה ויקרעוהו לגזרים. (כי אין רשות למלאכי חבלה לגעת בנפש הרשע, כל זמן שהוא נמצא בתוך גוף חי). ואחרי עבור כמה רגעים היה מתחיל לדבר דברי ליצנות ונבול פה באופן מגואל, עד שכל השומעים היו סותמים את אזניהם שלא לשמוע את דברי הנבלה. ושאלו אותו: היתכן?! מלפני כמה רגעים צעקת בפחדים גדולים "הצילו!" וכעת אתה מדבר דברי נבלה וליצנות?! ויען להם בזה הלשון: "תדעו, כי אם אין עושין תשובה, ואין נעשים נקיים מהחטא, אזי הנפש למעלה מתאוה לרע כמו שהיתה למטה..." - אלו היו דברי הדיבוק. ומסיים ר' שלום ואומר, כי מרן רבי אליהו ז"ל אמר, כי מעובדה זו ניתן ללמוד על כח התאוה הנורא והאיום. שהרי אף פחד פחדים של חמשה מלאכי חבלה שראה אותם, ונפחד מהם כל כך, ואף על פי כן אינו יכול להתאפק מלהוציא תאוותו מהכח אל הפועל לדבר דברי נבלה וליצנות שהורגל בהם בחייו, השם ישמרנו ויצילנו מן החטא.
"דיבוק." כיצד ומדוע? נתמקד במעשים נאמנים אשר התרחשו בדורות האחרונים. ואפתח תחילה במעשה ששמעו אוזני בהרצאה שמסרתי בשכונת עיר גנים שבירושלים סמוך לראש השנה האחרון (שנת תשנ"ט). במהלך ההרצאה ביקשה אחת הנוכחות את רשות הדיבור ושאלה אם ידוע הסבר לתופעה מדהימה שראתה. וזה סיפורה: כאשר התארחה בשבת בבית קרובי בעלה, השתטחה לפתע בעלת הבית על המיטה, ועיניה התגלגלו בחוריהן בצורה שהפחידה את כל הנוכחים. קולה השתנה והתעבה מעט, והיא התחילה לדבר במבטא ערבי כבד. בתוך דבריה היא העלתה שמות של מספר פריטים שנעלמו, וציינה בדיוק רב היכן הם נמצאים. כאשר בין הדברים אמרה לאורחת שהנעל שנעלמה לבנה, נמצאת תחת המטה, וכדבריה כן היה. מרוב פחד, היא (האורחת) נעמדה ליד דלת היציאה, מתכוננת לברוח בעת הצורך. והנה בעל הבית הגיע ופתח בהתנצלות על אשר לא הודיע קדם לכן לאורחים שמידי פעם קורה לרעייתו מקרה זה, וחולף. ואכן לאחר זמן קצר התאוששה האשה, קמה, וחזרה לתפקד כרגיל כאשר איננה יודעת ואיננה זוכרת דבר מאשר אירע לה. עד כאן סיפרה אותה מאזינה אשר עד לאותה הרצאה לא ידעה דבר על תופעת הדיבוק. וכעת ניגש לעובדות מפורטות ומוסברות יותר. נפתח בדברי הרב הצדיק המפורסם רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל אשר כתב את אשר שמע ממורו ורבו הגאון הצדיק רבי אליהו דושינצר ז"ל (איש צדיק וקדוש אשר לאחר שנפטר התבטא ה"חזון איש" אודותיו כי היה מל"ו צדיקים) וזו לשון הרב שלום שבדרון (בספר לב אליהו עמ' 23): וכך אמר לי מורי ורבי הרב אליהו דושניצר: "סיפור זה אתם יכולים וגם כדאי לספר ברבים. ואתם יכולים להקדים, כי אני סיפרתי לכם אותו בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון הנודע בישראל מורינו הרב רבי אלעזר משה ז"ל מפינסק. והרי אתם מכירים אותי, שאינני משקר חס ושלום וגם אינני מגזים ולא מוסיף כלל בזה, רק חוזר מלה במלה כפי מה ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה הנ"ל. וזה סיפור המעשה: איש היה בעיר קלם, סוחר ובר אוריין (בן תורה), ושמו ר' נטע. והיתה לו בת יחידה אותה השיא לבחור, בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ונתן להם האב נדוניה של כמה אלפי רובל, וכן כמה שנים להיות סמוכים על שולחנו. וכך ישב החתן ועסק בתורה כמה שנים. כשנשלם הזמן המדובר, וירד הזוג מעל שולחנו, התחילה הבת לטעון במה נתפרנס? הבעל ענה לה שאינו יכול להפרד מהתורה ולעסוק במסחר, ולהשליך כל תורתו לים... עד שהאשה הציעה עצה ואמרה: אנו נקח את כסף הנדוניה ונפתח בית מסחר ואני אעמוד שם כל היום, חוץ משעתיים ביום שאתה תעמוד, ושאר השעות תוכל להמשיך וללמוד תורתך כמו עד עתה... הלה הסכים ועשו כן. והנה בשלשת החודשים הראשונים אומנם נהג כך, אבל אחרי זה נהיה מהשעתיים ארבע שעות, ואחר כך שמונה עד ששקע כולו במסחר... ולא היה לו זמן אפילו לפתוח דף גמרא... ויהי היום, ובמוצאי שבת קודש אחרי חצות לילה, ובחוץ ירד שלג גדול בסופה וסערה. (אני מספר כלשונו וכצורתו כפי ששמעתי מפי מורי ורבי ז"ל). יצאה האשה לחוץ לשפוך חבית של מים לא נקיים, והנה חזרה וכאילו נחנקת ואינה יכולה לדבר... בעלה רץ מיד והבהיל רופא לביתו, ולא ידע מה לעשות, וכן למחרת הלך איתה ודרש ברופאים רבים, וגם נסעו לעיר וינה, אך ללא הועיל. והתחילו לדבר בעיירה: אולי זה דיבוק... ונסעו לעיר שטוצ'ין, הואיל ושם היה מקובל אחד ושמו רבי מנדל ז"ל, אשר אליו היו נוסעים בענינים כאלו. כשבאו לפניו הוא שאל את הדיבוק איזה דבר, ושמעו קול עונה. (בזמן שהדיבוק מדבר, בטן החולה מתרומם, אבל השפתים אינן מתנענעות והקול יוצא - לשונו של מורי ורבי ז"ל). ואז נבהלו כל השומעים, ויאמרו: אהה! הנה הדיבוק... אבל הצדיק ר' מנדל אמר, שאיננו יודע עדיין אם כן הוא, ולכן שאל אותו: מי הולך אתך (כלומר: עם הנפש המגולגלת)? ויאמר: "חמשה מלאכי חבלה". וישאל אותו: מה שמם? ויאמר לו: כך וכך... אז אמר ר' מנדל כי נכון אמר, וזהו דיבוק אמיתי. והתחיל לשאול אותו שאלות, כגון מי הוא וכו'. וענה לו, כי היה חי לפני כמה עשרות שנים (אינני זוכר בדיוק כמה אמר), והיה בחור בבריסק, ואחר כך נסע לאפריקה, וחברים קלקלו אותו שם, ועבר על כל התורה כולה. ופעם אחת נסע בעגלה ונפל ממנה ונהרג. וכך הוא כבר מתגלגל והולך בעולם עד עכשיו. שאל אותו ר' מנדל, למה לא עשית תשובה קודם מיתתך? וענה לו, כי מתוך הפחד והבהלה בעת נפילתו מהעגלה שכח להרהר בתשובה. אח"כ שאל אותו, מה יש לך ולאשה הזאת כי גרמת לה יסורים נוראים כל כך? והתחיל לצחוק בקול, ואמר: אמה של אשה צעירה זו ואמו של בעלה (ששתיהן כבר נפטרו לעולמן) התאמצו בבקשה למעלה בשמים, שאני אכנס בה ואגרום לה היסורין, כי לולא זאת לא תהיה לה תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא מפני שלקחה את בעלה מעסק התורה! כיון ששמעו כך, אמר ר' מנדל לבעל שיבטיח לחזור לתורה, והבטיח, ור' נטע הבטיח כמו כן ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור הדיבוק, וגם תרם סכום של נרות להדליק בבית הכנסת עבורו. אחר כך קיבץ ר' מנדל בחדרו מנין של עשרה אנשים לומר תהילים, והוא עמד מאחוריהם ואמר מה שאמר. ואת האשה הושיב על כסא באמצע החדר, ופתאום התגלגלה מעל הכסא, נפלה על הארץ ויצא קול אדיר ממנה: "שמע ישראל" וכו'. אחר כך נפקעה צפורן הזרת מידה אחת, וגם נופצה זכוכית החלון ונשתתקה... עד כאן סיפר לי מורי ורבי הרב אליהו הכהן דושניצר. וכפל עוד הפעם דבריו ואמר: יכולים אתם לספר מעשה זה בשמי, ושאתם מכירים אותי שלא אשקר חס ושלום, וגם אינני מגזים, רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון ר' אלעזר משה ז"ל. והוסיף מורי ורבי ז"ל ואמר: בזמן האחרון שמעתי שהזוג הנ"ל, שהם כבר זקנים באים בימים, באו לארץ ישראל וגרים בתל אביב, ויש להם כאן משפחה גדולה בנים ונכדים. גם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם שמם, כי זה יוכל להזיק להם לשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת קודש מפתח תקוה לתל אביב וישבתי בביתם והם בעצמם סיפרו לי כל המעשה כמו ששמעתי מהגאון רבי אלעזר משה, וכמו שמסרתי לכם. עד כאן דברי מורי ורבי ר' אליהו דושניצר ז"ל". ומוסיף ר' שלום וכותב, כי שמע את העובדה גם מרבי אליהו לופיאן, אשר שמע זאת מפי ר' נטע (אבי האשה) בקלם על יד גדר החצר של התלמוד תורה. ורבי אליהו הוסיף, כי היה הדיבוק צועק לפעמים (אצל ר' מנדל שם) בקולי קולות ופחדים נוראים, שכל השומעים היו נפחדים ומזדעזעים, והיה אומר שמלאכי החבלה מחכים שיצא מגופה של האשה ויקרעוהו לגזרים. (כי אין רשות למלאכי חבלה לגעת בנפש הרשע, כל זמן שהוא נמצא בתוך גוף חי). ואחרי עבור כמה רגעים היה מתחיל לדבר דברי ליצנות ונבול פה באופן מגואל, עד שכל השומעים היו סותמים את אזניהם שלא לשמוע את דברי הנבלה. ושאלו אותו: היתכן?! מלפני כמה רגעים צעקת בפחדים גדולים "הצילו!" וכעת אתה מדבר דברי נבלה וליצנות?! ויען להם בזה הלשון: "תדעו, כי אם אין עושין תשובה, ואין נעשים נקיים מהחטא, אזי הנפש למעלה מתאוה לרע כמו שהיתה למטה..." - אלו היו דברי הדיבוק. ומסיים ר' שלום ואומר, כי מרן רבי אליהו ז"ל אמר, כי מעובדה זו ניתן ללמוד על כח התאוה הנורא והאיום. שהרי אף פחד פחדים של חמשה מלאכי חבלה שראה אותם, ונפחד מהם כל כך, ואף על פי כן אינו יכול להתאפק מלהוציא תאוותו מהכח אל הפועל לדבר דברי נבלה וליצנות שהורגל בהם בחייו, השם ישמרנו ויצילנו מן החטא.