הודעה שמנסה להיות

[דאראמסאלה]

הודעה שמנסה להיות

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

 

[תוליק]

זה ההבדל ביני לבין ערן

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

זה ההבדל ביני לבין ערן
אתמול גיליתי שגיסתי בהריון (טלפון חגיגי מהחמות) הי אנכנסה עם הילד הראשון בליל החתונה שלה והוא עכשיו בן שנה וארבע וכבר בחודש שלישי. נו, מהדוסים שמשפריצים... אני כבר הרבה זמן חושבת לחזור לטיפולים, רק מנסה לאזור את הכוח מנסה לזהות אם יש או אין ביוץ על פי כאבי בטן - קצת חוזרת לתקופה של השנה השניה לנישואין שכבר יודעים שיש בעיה אבל עוד לא מוכנים להתמודד. כששמעתי כמובן שנשברתי (קצת) וערן ישר קלט את זה. הוא אמר שהוא מכבד את זה ויתמוך בכל החלטה שלי אבל אם נחזור לטיפולים זה כתוצאה מצורך שלי. מבחינתו כשנעמה הגיעה הכל נשכח, ודווקא טוב לו שיש רווח זמן עד לילד הבא. והוא לא דואג ולא לחוץ להתחיל. ואני? אני כבר רוצה תאומים, והצלקת מהטיפולים הקודמים לא הגלידה והיא מגרדת ושורפת מדי פעם. ועד שלא יהיו לי מספר ילדים אני מאמינה שלא תהפוך לפס חוור אליו הולכות הצלקות הקשות אחרי שנים. אז זה ענין של אופי? גישה? חינוך מבית? הבדל בין מאדים לנגה?

 

[דאראמסאלה]

הכל נכון

זה ההבדל ביני לבין ערן
אתמול גיליתי שגיסתי בהריון (טלפון חגיגי מהחמות) הי אנכנסה עם הילד הראשון בליל החתונה שלה והוא עכשיו בן שנה וארבע וכבר בחודש שלישי. נו, מהדוסים שמשפריצים... אני כבר הרבה זמן חושבת לחזור לטיפולים, רק מנסה לאזור את הכוח מנסה לזהות אם יש או אין ביוץ על פי כאבי בטן - קצת חוזרת לתקופה של השנה השניה לנישואין שכבר יודעים שיש בעיה אבל עוד לא מוכנים להתמודד. כששמעתי כמובן שנשברתי (קצת) וערן ישר קלט את זה. הוא אמר שהוא מכבד את זה ויתמוך בכל החלטה שלי אבל אם נחזור לטיפולים זה כתוצאה מצורך שלי. מבחינתו כשנעמה הגיעה הכל נשכח, ודווקא טוב לו שיש רווח זמן עד לילד הבא. והוא לא דואג ולא לחוץ להתחיל. ואני? אני כבר רוצה תאומים, והצלקת מהטיפולים הקודמים לא הגלידה והיא מגרדת ושורפת מדי פעם. ועד שלא יהיו לי מספר ילדים אני מאמינה שלא תהפוך לפס חוור אליו הולכות הצלקות הקשות אחרי שנים. אז זה ענין של אופי? גישה? חינוך מבית? הבדל בין מאדים לנגה?

הכל נכון
לא יודעת אם אופטימיות עוזרת להרות אבל היא בטוח עוזרת להרגיש יותר טוב.

 

[מתחילה מחדש1]

גם אני, גם אני

זה ההבדל ביני לבין ערן
אתמול גיליתי שגיסתי בהריון (טלפון חגיגי מהחמות) הי אנכנסה עם הילד הראשון בליל החתונה שלה והוא עכשיו בן שנה וארבע וכבר בחודש שלישי. נו, מהדוסים שמשפריצים... אני כבר הרבה זמן חושבת לחזור לטיפולים, רק מנסה לאזור את הכוח מנסה לזהות אם יש או אין ביוץ על פי כאבי בטן - קצת חוזרת לתקופה של השנה השניה לנישואין שכבר יודעים שיש בעיה אבל עוד לא מוכנים להתמודד. כששמעתי כמובן שנשברתי (קצת) וערן ישר קלט את זה. הוא אמר שהוא מכבד את זה ויתמוך בכל החלטה שלי אבל אם נחזור לטיפולים זה כתוצאה מצורך שלי. מבחינתו כשנעמה הגיעה הכל נשכח, ודווקא טוב לו שיש רווח זמן עד לילד הבא. והוא לא דואג ולא לחוץ להתחיל. ואני? אני כבר רוצה תאומים, והצלקת מהטיפולים הקודמים לא הגלידה והיא מגרדת ושורפת מדי פעם. ועד שלא יהיו לי מספר ילדים אני מאמינה שלא תהפוך לפס חוור אליו הולכות הצלקות הקשות אחרי שנים. אז זה ענין של אופי? גישה? חינוך מבית? הבדל בין מאדים לנגה?

גם אני, גם אני
נראה לי שזה מהחינוך שלנו. גם אנחנו דתיים ועצם הידיעה שמצפים ממך ל"ברית תוך שנה", ואח"כ קצת הפסקה ושוב ושוב. לבעלי ולי היתה סיסמא לפני שידענו וחשבנו בכלל שיכולות להיות בעיות בתחום, ולא כל מי שיש לו ילד אחד פשוט מוזר, כי הוא לא רוצה עוד ואיזה דתי עקום הוא, אבל זה נכון, צריך להסתכל על המתנה היקרה מאד שקיבלנו בדם(והרבה), יזע והמון... דמעות! ומה שיבוא- נגיד תודה ונעריך, רק כמה שיותר....

 

[כצי]

אני איתך, רק ש....

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

אני איתך, רק ש....
זה לא נשכח. זה חלק ממך. אני גם בעד ללכת עם החיים, ו"זה מה יש" וננצח את זה בכל מחיר. ברם, הסייג היחיד שהתעורר אצלי כשקראתי את מה שכתבת - אולי הוא שכח כי הוא הגבר בכל הסיפור. אולי הוא שכח כי לא הוא עבר את הכל, אולי גם הוא לא היה מהגברים המעורבים מלכתחילה? יש הבדל... (לא מחוייב המציאות, ראה ערך כמה גברים מדהימים שכולנו מכירות, אבל בהכללה גסה - יש הבדל לדעתי).

 

[עוד נועה]

מעניין מתי שוכחים....

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

מעניין מתי שוכחים....
הילדים שלי "רק" בני 5 והכל עוד חרוט לי בזכרון. עשיתי מאמצים רציניים להכחיש את עניין הטיפולים לקראת הילד הבא. בניתי על ספונטאני... עם החזרה לטיפולים הכל עלה חזרה - שום דבר לא נשכח. ואצלי זה עוד "טיפולים לייט". עם הצלחות מרשימות. והדבר האופטימי שהיה מההתחלה הוא היכולת לצחוק על כל דבר. זה חשוב, זה נפלא, זה עוזר. אבל אצלי - זה לא עזר לשכחה.

 

[מ א י ה ועוד3]

אני דוקא מתחילה לשכוח

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

אני דוקא מתחילה לשכוח
כי אני לא בענין באמת. הפסקתי גם לעזור בנושאי כמה אמפולות וכו', למי ששואל אותי. השכחה מתחילה כשלא רוצים לחזור לטיפולים בגלל שלא רוצים עוד ילדים, לא בגלל סיבות אחרות או כחלק מהמתנה לקראת הזמן הנכון. אני רואה תינוקות ולא בא לי אחד משלי יותר. בא לי על ההתרגשות שבהריון ולידה ולא על חווית האמהות שוב. בכל זאת, לא הייתי מגדירה את זה ממש שכחה אלא דהיה. החוויות האלה דוהות אל מול יום ההולדת האחרון של שביט, למשל, שבו הרגשתי שנתתי לו את השמש הירח והכוכבים (סתם בגלל שהוא היה במרכז הענינים). פתאום אני מרגישה לגיטימציה להשקיע יותר בעבודה, לקדם את עצמי מקצועית. אני לא מדחיקה את הטיפולים וגם מדברת עליהם בדרך אגב במגוון סיטואציות, אבל אני לא חיה את זה יותר, כמו שקשה לי לחיות שוב את עצמי בגיל 16. אני זוכרת בראש ולא בלב, וזה כבר יותר טוב. בקרוב אצלכם.

 

[oc101]

באמת שוכחים מהר

הודעה שמנסה להיות
מתכוונת להיות הודעת עידוד. לא יודעת אם מוצלחת או לא. לפניה- אני חשה צורך להתנצל שאני לא כל כך פעילה בחיבוקים ובדמעות. לפעמים אני מרגישה לא נח עם עצמי, משהו סוציומטי כזה, שאני לא מצטרפת לכל עץ עצוב של שלילי. אני פשוט לא יודעת מה לומר. אישית, אני מנסה ללכת עם החיים, הטיפולים, ג'יפה, המירוץ , בתור "זה מה יש ודמעות לא עוזרות, אבל הומור אולי כן" מקווה שכולם מבינים. אז הסיפור: היום פגשתי מישהו שפעם עבד איתי, וראיתי את תמונתו יחד עם תאומיו (היום בני 9), במרפאת הIVF. סיפרתי לו. (בינתיים יש להם עוד ילד, גם כן מטיפול) הוא אמר שהוא מצד אחד זוכר עד כמה זה היה קשה וכמה רע זה משפיע, ואיך זה צובע את כל החיים. מצד שני , הוא עצמו הופתע לגלות שהוא לא זכר בדיוק פרטים כמו באיזה מחזור הם נקלטו וכו'. הוא אמר: "וכשזה כבר קורה, אתה פשוט שוכח את כל הסבל, וממשיך הלאה בחייך" אז למה צריך לסבול כבר מעכשיו? אולי אפשר להמשיך (עם הכל), בפחות סבל? מאחלת לכולם פה שכחה נעימה ומוקדמת.

באמת שוכחים מהר
אני רק שמונה עשר חודשים אחרי הטיפולים וכבר מתחילה עוד טיפול , והכל פרח מזכרוני - איך מזריקים , את ההרגשה הזיפטית של "לא מספרים" ועדיים חיים בתוך החברה ... את ההתמודדות של הבעל מול הטיפולים. אבל הכל חוזר עם כל שלב של טיפול ...פיכס ויגמר מהר ושנישכח מהר מעריצה את כולן הצעירה בבשלניות