מיסטר פוף המלך
New member
הודעה מסוג קצת שונה
שלום
אני מחוננת בת 17 ונתקלתי בפורום הזה לא מזמן. הגבתי פה מתישהו עם משתמש אחר, והייתי רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי בתקווה שאוכל לעזור לאנשים שנמצאים בסיטואציה דומה ולענות על שאלות.
בתור ילדה קטנה לא הרגשתי חריגה. לא ידעתי את לוח הכפל בגיל שנתיים ולקרוא- למדתי כשלימדו בביה"ס. כן הייתי עושה פאזלים הפוכים ובגיל 4 אבא שלי נתן לי תרגיל כפל ועניתי נכון. אבל זהו. את המבחנים של כיתה ב' לא עברתי. יכול להיות שזה מכיוון שהגעתי לארץ שנה קודם אז הידע הכללי שהמבחן בדק לא היה מושלם, או מסיבות אחרות. אז זה לא הפריע לי בכלל ולא עניין אותי. בגילאים האלה רציתי לשחק עם הבובות שלי, לצייר ושיעזבו אותי בשקט. הייתי מסיימת את המטלות מהר ורצה למרחב החופשי. הבעיה התחילה בכיתה ד', כשהתחילו לראשונה לתת לנו מבחנים וציונים. פתאום הייתי מקבלת מאיות בלי להניד עפעף, כשיתר הילדים היו מוציאים 85 והיו מרוצים. במקביל התחילו תככים חברתיים, היינו 10 בנות בכיתה ו-20 בנים. 3 בנות קראו לעצמן 'מלכות הכיתה'. הן היו מניפולטיביות, רעות וגררו אחריהן את יתר הבנות. לא ידעו איך להתמודד איתי. לא הזמינו אותי למסיבות, לא רצו לשחק איתי. נשארתי לבד. הן שיעממו אותי כי עסקו בלרכל על ילדים אחרים כל היום ולדבר על 'כוכבים חתיכים' מערוץ הילדים. לא היו ילדים בכיתה שהיו להם תחומי עניין דומים לשלי חוץ מכמה בנים שאיתם התיידדתי לאיזושהי תקופה, אך הקשר לא החזיק מעמד כי בגילאים האלה- ידידות בין בנים לבנות יכולה להיות טאבו חברתי במקומות מסויימים. פתאום פיתחתי גם סקרנות אינטלקטואלית והיה לי מאוד משעמם בבית הספר. ההורים שלי, לצערי, לא היו מודעים לבעיה הזו ולגודלה של הבעיה החברתית. הם היו מודעים לכך שיש איזושהי בעיה, היו להם כמה שיחות עם היועצת אבל זה לא עזר. אי אפשר לשנות אופי של ילדים. הייתי חכמה וידעתי להסתיר את הקשיים שלי, שמא אחשב ליותר חריגה ושונה ממה שהייתי. רציתי להיות 'כמו כולם', ולא הבנתי למה אני כל כך שונה. לא יכול להיות שאני מחוננת, הרי לא עברתי את המבחן! ההורים שלי לא חשבו לשלוח אותי לאבחון, או להעביר אותי מסגרת. זה מאוד פגע לי בדימוי העצמי. אמא שלי גם היתה מוטרדת מזה שאין לי חברים ונסתה לכפות עליי קשרים עם ילדים שלא אהבתי. בנוסף, שלחו אותי ליותר מדי חוגים, שהתישו אותי מאוד. הכריחו אותי ללכת לחוגי ספורט ונגינה ואומנות והיה לי רק יום אחד חופשי בשבוע והייתי עייפה מדי בשביל אפילו לנסות ליצור קשרים חברתיים. בחטיבה היה לי עוד יותר משעמם ונהניתי רק במגמת האומנות הייתי בוהה בקיר כל היום ומתפללת שייגמר כבר. התסכול מהמערכת, הדימוי העצמי הנמוך והבעיות החברתיות גרמו לי לפתח הפרעת אכילה, דיכאון וחרדת מבחנים קיצונית. התחלתי לפגוע בעצמי וזה נגמר בבית חולים פעם אחת. עד היום קשה לי ואני מרגישה שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי. את המחוננות שלי אבחנו רק השנה במסגרת אבחון לבית הספר. למזלי אני עוד צעירה, אז אני מקווה שהיכולות שלי לא 'התבזבזו' עדיין. הפואנטה של כל ההודעה הארוכה והמייגעת הזו היא שבבקשה בבקשה תהיו קשובים לילדים שלכם. ילדים מחוננים לפעמים מפצים על קשיים בעזרת המחוננות שלהם, או מסתירים היטב את מה שמפריע להם. מסגרת לא נכונה, שבה הילד סובל גם מהפן החברתי וגם מהלימודי, יכולה לצלק נפשית וליצור בעיות אחר כך. כל ילד הוא שונה ולא כל מסגרת מתאימה לכל ילד. חוגים אחר הצהרים זה טוב ונחמד ומעשיר, אבל אם הבעיה היא בית הספר עצמו צריך לטפל בזה. החוגים לא מפצים על מסגרת קלוקלת. גם אם אין מסגרת שמתאימה למחוננים, תראו להם שאתם מנסים לעזור, שאתם מודעים (לפעמים ילדים יכולים לקלוט את זה ולהעריך את זה). תהיו אוזן קשבת לבעיות שלהם ותקבלו אותם כמו שהם. אל תשפטו אותם לפי כמות החברים שיש להם, לא כולם זקוקים לעשרות ילדים מסביבם. אם אתם חשים שהילד נמצא במצוקה כלשהי תפעלו מייד, אל תחכו עד שהמצב יידרדר. יש לכם את הכוח לעזור להם כי עד גיל החטיבה-תיכון הם קטנים מכדי לעזור לעצמם, ואז יכול להיות מאוחר מדי. ברור שלא כולם הם מקרי קיצון כמוני (לכן זה נקרא מקרה קיצון), אבל בכל זאת, שימו לב. מצטערת על האורך, ואני מרגישה צורך לציין שמה שכתבתי מגיע מתוך ניסיון אישי בלבד ואינכם חייבים להסכים.
שלום
אני מחוננת בת 17 ונתקלתי בפורום הזה לא מזמן. הגבתי פה מתישהו עם משתמש אחר, והייתי רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי בתקווה שאוכל לעזור לאנשים שנמצאים בסיטואציה דומה ולענות על שאלות.בתור ילדה קטנה לא הרגשתי חריגה. לא ידעתי את לוח הכפל בגיל שנתיים ולקרוא- למדתי כשלימדו בביה"ס. כן הייתי עושה פאזלים הפוכים ובגיל 4 אבא שלי נתן לי תרגיל כפל ועניתי נכון. אבל זהו. את המבחנים של כיתה ב' לא עברתי. יכול להיות שזה מכיוון שהגעתי לארץ שנה קודם אז הידע הכללי שהמבחן בדק לא היה מושלם, או מסיבות אחרות. אז זה לא הפריע לי בכלל ולא עניין אותי. בגילאים האלה רציתי לשחק עם הבובות שלי, לצייר ושיעזבו אותי בשקט. הייתי מסיימת את המטלות מהר ורצה למרחב החופשי. הבעיה התחילה בכיתה ד', כשהתחילו לראשונה לתת לנו מבחנים וציונים. פתאום הייתי מקבלת מאיות בלי להניד עפעף, כשיתר הילדים היו מוציאים 85 והיו מרוצים. במקביל התחילו תככים חברתיים, היינו 10 בנות בכיתה ו-20 בנים. 3 בנות קראו לעצמן 'מלכות הכיתה'. הן היו מניפולטיביות, רעות וגררו אחריהן את יתר הבנות. לא ידעו איך להתמודד איתי. לא הזמינו אותי למסיבות, לא רצו לשחק איתי. נשארתי לבד. הן שיעממו אותי כי עסקו בלרכל על ילדים אחרים כל היום ולדבר על 'כוכבים חתיכים' מערוץ הילדים. לא היו ילדים בכיתה שהיו להם תחומי עניין דומים לשלי חוץ מכמה בנים שאיתם התיידדתי לאיזושהי תקופה, אך הקשר לא החזיק מעמד כי בגילאים האלה- ידידות בין בנים לבנות יכולה להיות טאבו חברתי במקומות מסויימים. פתאום פיתחתי גם סקרנות אינטלקטואלית והיה לי מאוד משעמם בבית הספר. ההורים שלי, לצערי, לא היו מודעים לבעיה הזו ולגודלה של הבעיה החברתית. הם היו מודעים לכך שיש איזושהי בעיה, היו להם כמה שיחות עם היועצת אבל זה לא עזר. אי אפשר לשנות אופי של ילדים. הייתי חכמה וידעתי להסתיר את הקשיים שלי, שמא אחשב ליותר חריגה ושונה ממה שהייתי. רציתי להיות 'כמו כולם', ולא הבנתי למה אני כל כך שונה. לא יכול להיות שאני מחוננת, הרי לא עברתי את המבחן! ההורים שלי לא חשבו לשלוח אותי לאבחון, או להעביר אותי מסגרת. זה מאוד פגע לי בדימוי העצמי. אמא שלי גם היתה מוטרדת מזה שאין לי חברים ונסתה לכפות עליי קשרים עם ילדים שלא אהבתי. בנוסף, שלחו אותי ליותר מדי חוגים, שהתישו אותי מאוד. הכריחו אותי ללכת לחוגי ספורט ונגינה ואומנות והיה לי רק יום אחד חופשי בשבוע והייתי עייפה מדי בשביל אפילו לנסות ליצור קשרים חברתיים. בחטיבה היה לי עוד יותר משעמם ונהניתי רק במגמת האומנות הייתי בוהה בקיר כל היום ומתפללת שייגמר כבר. התסכול מהמערכת, הדימוי העצמי הנמוך והבעיות החברתיות גרמו לי לפתח הפרעת אכילה, דיכאון וחרדת מבחנים קיצונית. התחלתי לפגוע בעצמי וזה נגמר בבית חולים פעם אחת. עד היום קשה לי ואני מרגישה שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי. את המחוננות שלי אבחנו רק השנה במסגרת אבחון לבית הספר. למזלי אני עוד צעירה, אז אני מקווה שהיכולות שלי לא 'התבזבזו' עדיין. הפואנטה של כל ההודעה הארוכה והמייגעת הזו היא שבבקשה בבקשה תהיו קשובים לילדים שלכם. ילדים מחוננים לפעמים מפצים על קשיים בעזרת המחוננות שלהם, או מסתירים היטב את מה שמפריע להם. מסגרת לא נכונה, שבה הילד סובל גם מהפן החברתי וגם מהלימודי, יכולה לצלק נפשית וליצור בעיות אחר כך. כל ילד הוא שונה ולא כל מסגרת מתאימה לכל ילד. חוגים אחר הצהרים זה טוב ונחמד ומעשיר, אבל אם הבעיה היא בית הספר עצמו צריך לטפל בזה. החוגים לא מפצים על מסגרת קלוקלת. גם אם אין מסגרת שמתאימה למחוננים, תראו להם שאתם מנסים לעזור, שאתם מודעים (לפעמים ילדים יכולים לקלוט את זה ולהעריך את זה). תהיו אוזן קשבת לבעיות שלהם ותקבלו אותם כמו שהם. אל תשפטו אותם לפי כמות החברים שיש להם, לא כולם זקוקים לעשרות ילדים מסביבם. אם אתם חשים שהילד נמצא במצוקה כלשהי תפעלו מייד, אל תחכו עד שהמצב יידרדר. יש לכם את הכוח לעזור להם כי עד גיל החטיבה-תיכון הם קטנים מכדי לעזור לעצמם, ואז יכול להיות מאוחר מדי. ברור שלא כולם הם מקרי קיצון כמוני (לכן זה נקרא מקרה קיצון), אבל בכל זאת, שימו לב. מצטערת על האורך, ואני מרגישה צורך לציין שמה שכתבתי מגיע מתוך ניסיון אישי בלבד ואינכם חייבים להסכים.
