הודעה מנהלתית

[.אחת]

הודעה מנהלתית

אצרף בזאת שתי הודעות, של קיום ומשמעות ושל רועי10. ההודעות יובאו רובן כלשונן אלא אם יצוין אחרת, שכן מדובר כאן בקבוצת תמיכה, שהמטרה שלה היא לתמוך אחד בשני גם בדברים הפשוטים של החיים. אני לא מוכנה שתפגע אוירת התמיכה ואוירת השיתוף בדברים הקטנים הפשוטים של החיים (יש מי שקרא להם בנאליים) לטובת התסכול הנובע מחוסר רצון להתארגנות. זכותו של כל אחד לסרב להתארגן, זכותו של כל אחד לעסוק קודם כל בעצמו, זכותו של כל אחד לבחור את סדר העדיפויות שלו. אני לא אתן לשפוך את התינוק עם המים במאבק של אלו שרוצים להתאגד. להתאגד זה מצוין, אבל אני לא אתן לפגוע במי שמחפש שיתוף ותמיכה בדברי היום יום. בשביל זה אנחנו כאן. בהודעות הבאות השארתי את המסרים הקוראים להתארגנות והורדתי את המסרים שמהווים ביקורת (לא בונה) על מי שמסרב להתארגן. אני מבינה שכוונתכם היתה טובה, אבל לדעתי לא זוהי הדרך. אנשי OCD צריכים תמיכה ברמות שונות של התמודדות, ואני לא אפגע באופי התומך של הפורום לטובת התארגנות שמסרבת בינתיים לקום. אתם מוזמנים לכתוב כאן הודעות הקוראות להתארגן, אבל כל הודעה המשייכת תכונות אופי שליליות למסרבים להתארגן תמחק, שכן מדובר כאן בקבוצת תמיכה. אחת.

 

[.אחת]

שרשור הודעתו של קיום ומשמעות

כדי לכולם, לדעתי, לקרוא היטב את הדברים של רועי 10. לא פעם אחת ולא פעמיים. מומלץ להדפיס ולתלות ולקרוא פעם ביום. אמנם הגזמתי אך חייב אני להדגיש כי אין זה נאמר בציניות כי אם בהסכמה מלאה והצדעה. האמת שאני די מיואש מלכתוב כאן כי הרי נדמה לי שהפורום תקוע בעצמו (כאן השומטו עוד דברי ביקורת שליליים) בטח הרבה כעס וטרוניה יוצאים מכמה מכם למקרא זה ואף הטרויקה יכולה להצהיר על סילוקי (יש לי המון אהבה והזדהות עם טרוצקי) אבל ההפסד הוא כולו שלכם (כאן הושמטה עוד ביקורת שלילית) רועי מחבר אותי למסר או אמירה שמזה זמן רב אני מנסה לומר לעצמי וגם לכם. כמובן שאין קול ואין עונה אולי באמת מתוך חוסר רצון לנהל דיאלוג אמיתי, בוטה, מכאיב, מסכן, מערר שסופו מעז יצא מתוק. אולי העז הוא כה חוזק שיש צורך לא לדרוך על הקווים בין יקרה דבר רע. האו סי די הוא מימד אחד בנו הלוקים בהפרעה או החולים בה. בהתאם למודל פסיכאטרי רבים מאיתנו הפכו את עצמם לחד מימדיים ויצרו זהות מוחלטת בין ה"אני" שלהם לאותה הפרעה. ראייה מסרסת ומכאיבה זו היא תוצאה של מספר גורמים: דיאלוג מתמיד עם גורמים פיסיכאטריים אשר אינם רואים את הפציינט מולם כמכלול, כשלם אלא כבעל סיפטומים אשר מבטאים את תפקודו, מהותו, התיחסותו לעולם ועתידו. רבים מאיתנו חווים את הכאב במגע עם הפסיכיאטרייה ואף רוצים לבטא אותו.אולם מאחר והפרעתינו היא קשה ומצריכה קשר רציף עם פסיכיאטר אנו בולעים את הביקורת ומפנימים אותה פעמים רבות כחלק מהפרעיתנו. התוקפנות המובנית כלפי סמכות טיפולית שיפוטית ומסרסת מופנית כלפי האני וכך רובנו נשבים במעגל קסמים הולך ומחריף. בעיית האימון שהיא חלק מהפרעה (כדיאלוג קיומי עם העולם) נתפסית דרך אותה תפיסה הפרעתית מחלתית. מאחר וטיפול פסיכאטרי אינו מאפשר לנו מפגש עם ממדים אחרים בנו, אנו לא נפגשים עמם. פתרון אפשרי הוא התייחסות לתופות כסיוע כמו כל דבר אחר וזה תם תפקידם. גורם נוסף היא עוצמת המחלה שלעיתים אינה מותירה מקום לאף דבר אחר. תחושה שמעין שד פנימי הולך ומשתלט ומאיים לבלוע כל חחלקה טובה בנו המנוטרלת מן ההפרעה או המחלה. אולם דברם אחרים בתוכינו ממשיכים להתקיים למרות הכל. המון פעמים אנו לא חשים משום שהקשב שלנו מופנה רק כלפי הטקס. אם ננסה להקשיב נראה שבמקביל למצבנו אנו רוצים לשמוע מוסיקה טובה, להתאהב, להיות נאהבים, לאהוב, להזדיין, לאונן, להנות מענייני הרוח ועוד ועוד. כמו שקיים פער בין מה שמדברים בטיפול לבין מה שקורה בטיפול כך קיים פער בין מה שאנו חווים כטורדנות ובין יתר הדברים שמתרחשים בנו. בתהליך ארוך למדנו להתעלם לחלוטין מהצדדים האלה. עוצמה שווה בעיניינו לגודל המחלה ולא למצב זמני או תוצאה של טקסטים אחרים שמבעבעים וקולחים בנו. גורם נוסף הוא שאנו שבויים בספרות פסיכאטרית קלאסית על ההפרעה. השפה שלנו היא שפתם. עולם המושגים שלנו הוא מושגיהם. איננו מעיזים לקרוא תיגר, להחליף מושגים, להתנסות באילמות מכוונת למשל ביטול מכוון של המינוח ההפרעתי. הנושא של השאיפה לאימון בעולם ואי השגת האימון שהוא מרכזי בהפרעתינו אינו מדובר כלל. ודגמאות כאלה אין ספור. זה קצה המזלג למה שקורה כאן כקבוצה ומה שקורה כאן כמעט לכל פרט. דווקא הפורום שהוא הזדמנות לשינוי, התנסות, הצהרה על תא פרטי מחתרתי אחר שמעז לחתור (כאן הושמטה עוד ביקורת שלילית על הפורום) וחבל. לפני שרבים ממכם עומדים לבטל את דברי במחי יד אם מתחושה של פגיעה אם מתחושה שהכותב רק מציג לפניכם כמה הפכנו מוגבלים כתוצאה מהפרעיתנו, אם המפחד מאופצה לשינוי. קראו, חישבו, עשו לעצמכם תרגיל כמו לקחת את אחד הגורמים שדברתי עליהם ונסו לדון בו. אני מוכן לספוג חרא רק שאני מקווה שגם אז נמשיך לשמור על אוזניים קשובות. זכרו בנו לתמוך אחד בשני ולא לסרס(כן לכותב יש חרדת סירוס. אז מה?) תודה

 

[.אחת]

שרשור הודעתו של רועי10

אני פשוט מצדיע לכל מילה שאמרת!!/ רועי10 יישר כח על ההעזה לומר את הדברים, ללא מורא! (כאן הושמטה ביקורת שלילית על הפורום) והדברים כדורבנות שאמרת חידדו את המסר, ומקווה שגם יחדרו עמוק ואולי אולי גם יזיזו משהו בגישה, בתפיסה. אני מניח שיהיו מי שזה יעצבן אותם, יקומם אותם, אבל אנשים עם אוסידי הם מספיק אינטלגנטים כדי לתפוס ולהבין בתוכם פנימה, שאמרת דברים לעניין. הרבה זמן לא כתבתי כאן, ולא במקרה. כי ראיתי שדברים מהסוג שאני כותב, לא ממש מעניינים את יתר המשתתפים (כאן הושמטה ביקורת שלילית על הפורום). וסליחה אם מישהו נפגע מדברי או שקלט אותם בצורה אישית. לא לכך כוונתי. כוונתי היא לומר דברים ע"מ אולי לעורר למחשבה מעמיקה. וכדי לכוון לכיוון זה צריך לומר דברים ללא כחל וסרק!! ואתה, "קיום ומשמעות", אשמח אם תיצור אתי קשר כי אני רואה שיש לנו כיוונים משותפים לשוחח ולדון בהם, יש לך התנגדות? צור אתי קשר לאימייל ולאחר מכן, אעביר לך את מס´ הטלפון שלי. כל טוב ויום נעים לכולם! רועי

 

[.אחת]

הבהרה ובקשה נוספת.

אני מבקשת מכולם להזהר בלשונם כשהם מנתחים את אופים של אנשים אחרים (להבדיל מאופיים שלהם). זהו קודם כל פורום תמיכה. פורום תמיכה שנועד להעביר מידע, לשתף בחוויות, לכתוב על הדברים הקטנים של היומיום. אנחנו כאן כדי לעזור ולהעזר, ליעץ ולהתיעץ, וגם כדי לספר ולשמוע. גם אם זה קטן, ונראה לכאורה חסר חשיבות, אנחנו כאן לשמוע. אם זה שלנו, זה לא קטן ולא חסר חשיבות. הסיפורים של קומה, הידע של ברנדן ועמית, הדעות של רועי, הדעות הנבונות של סיזיפוס ולאב, הסיפורים של מיקי, התהיות של סטאר, הכל שייך לפורום. תתכן אי הסכמה, אבל אני מבקשת להתיחס בכבוד גם למי שאינו מסכים עימך ולהתמודד ברמת הטיעונים. לכל אחד יש דעה משלו, ודעות שונות יכולות להיות לגיטימיות. והן לא בהכרח נובעות מחוסר אינטיליגנציה או סירוב לראות את ה"אמת". להתארגן זה אחלה, אם זה צומח מפני השטח. אי אפשר להכריח אף אחד להתארגן ו/או להחשף. אני מבינה שזה מאוד מתסכל את מי שרוצה בהתארגנות ושכוונתו טובה אבל זו המציאות, ואני לא חושבת שזלזול בשאר הפונקציות שהפורום ממלא הינו פתרון למשהו. לדעתי הפונקציות שהפורום ממלא הן מאוד חשובות, ותורמות (וגם מאוד מענינות, אני מוצאת ענין רב בהודעות שנכתבות בפורום) אני אצטער באופן אישי על כל אחד עם OCD טריכו או טורט שלא מוצא כאן את מקומו, אבל אמנע באופן אישי כל נסיון פגיעה בחברי הפורום.

 

[רועי10]

אחת, אני מכבד את מה שעשית

אף שלטעמי, לא נראה לי שהיה בדברי משהו שיש בו כדי לפגוע במישהו. היתה בהחלט ביקורת, ביקורת שאולי יכול היה להיות בה כדי לעורר למחשבה מעמיקה יותר. אני לא חושב שהיה בביקורת זו כדי לפגוע במישהו באופן אישי. אני עצמי צינזרתי את ההודעה המקורית, כאשר ראיתי שחלק ממה שכתבתי בתחילה היה חריף מדי. אבל זה לטעמי, והרי טעמו של כל אחד שונה מהשני, ואת עשית לטעמך, ומחובתך כמנהלת הפורום היה לנהוג כפי שנהגת בלי משוא פנים לאיש! שוב, אף שזה לא מצא חן בעיני שדברי צונזרו, הרי שאני מקבל זאת ללא ערר. רועי

 

[.אחת]

אהלן רועי, הוצאתי לך אימייל עם הסבר

 

[KOMA2]

יש אמת בדברים...

נכון, זה מתסכל בעיקר לי אישית שכל מהותי בעיני איש מקצוע מיומן ומנוסה, הוא ההפרעה, כמניע, כאורח חיים, כיצור שהוא השולט עלי, כמוח,ככל דבר שאני עושה, ואני רק הגוף שמניע אותו.אבל למרות זאת אני לא מוציאה את זה בפורום כמו שאני לא מוציאה הרבה דברים מתסכלים בחיי. ונכון מאוד גם, בזמן הפולחן מתגלים גם רצונות אחרים,טבעיים "נורמליים" כמו "לשמוע מוסיקה טובה" ושאר הדברים שקיום אמר ואני נבוכה מדי לחזור עליהם. אבל ככל שה"שד" יותר חזק ככה אותם רצונות מודחקים הצידה, ואותו אדם יכול בכלל לא להיות מודע לכך שיש לו את הרצונות האלו! (וזה מניסיון אישי). לכן מטפלים בבעיה ואז שהכאב והסבל קצת מתפוגגים אפשר למצוא את הרצונות. "אני" בכלל לא מחשיבה את עצמי או מגדירה את הזהות שלי לפי ההפרעה. אני אדם נפרד ומרגישה נורמלית לכל דבר,ולפעמים אפילו שוכחת שיש לי את זה. אני אדם עם רצונות, מחשבות,צרכים,פחדים ואהבות בלי קשר להפרעה ואני מודעת לזאת היטב! לכן אני לא מסכימה בענין של"הגדרת ה"אני" לפי ההפרעה". בקשר לשאר- הכול נכון ואמיתי מאוד! ומה בכלל הקטע עם "הלספוג חרא", הרי בזה כל הפורום מדובר, לתמוך ולשמוע מה יש "לאחרים" לומר! (כן,גם לי יש חרדת סירוס לכן אני בפורום הזה!).

 

[שרק]

קמצוץ מלח

תראו, אני התנסיתי בטיפול פסיכי´. אבל הרבה לפני כן, עסקתי בחקר עצמי. אני מאמין חזק בכח הרצון של בני אדם. ולכן, לדעתי, מי שנותן לעצמו "להיכנס" לחד- גוניות עושה זאת עקב כך שנוח לו. וכך גם מפחית מערכו. יונג אמר "בשביל כל פציינט שנכנס אליי לקליניקה אני צריך להמציא את הפסיכואנליזה מחדש" ואני נוטה להסכים, מה לעשות, לא כל OCD נגרם כתוצאה מקיבעון בשלב האנאלי. יש גם מקרים שתקיפה מינית גורמת ל OCD (ויכול להיות שאני מחדש פה לכמה פסיכיאטרים). כל אחד הוא שונה, ולכן כל אחד צריך לקבל טיפול שונה, מותאם אישית. אני לא אומר שכל פסיכיאטר הוא מעולה ודואג לפציינטים שלו כמו שצריך (כי אז אני צריך להסביר איך זה שלא ראיתי את שלי כבר 3 חודשים) אבל אני כן אומר שיש כאלה שהם טובים וכן "עושים את מה שצריך". ובנוגע לפורום - אינני מכיר אותו כ"כ טוב וע"כ אמנע מלהגיב.

 

[.אחת]

אהלן שרק, ברוך הבא לפורום!

ידוע שתקיפה מינית או אלימות במשפחה או טראומה אחרת יכולה לגרום לOCD, שכן בOCD מדובר בבעית חרדה והיא בהחלט יכולה לנבוע מסיבות סביבתיות או שהסיבה הסביבתית היא טריגר למוכנות שקיימת עוד קודם. אני ממש לא מאמינה בתאוריות של פרויד על השלב האנאלי ובכלל פסיכואנליזה לא נמצאה כיעילה לOCD. יש בהחלט פסיכיאטרים ופסיכולוגים שלא עושים מה שצריך (נתקלתי ברובם בצבא) ויש כאלה שבהחלט עושים מה שצריך (לשמחתי מצאתי אותם על ההתחלה עם יציאתי לאזרחות). הבעיה עם הפרעה שיכולה לנבוע מסיבות כימיות זה שיכול להיות כוח רצון עד מחר, אבל הוא ללא עזרה חיצונית לא בהכרח פותר את הבעיה, ויכול אף לגרום להחמרה מסוימת בשל תסכול. את כוח הרצון כדאי לדעתי לתעל להתמדה בטיפול שהוכח כיעיל על אף שלעיתים לא רחוקות הוא יכול להיות לא קל ואף מתסכל. טוב מאוד שהפסקת ללכת לפסיכיאטר שלא טוב לך. אבל אם הבעיה עודנה בעינה אולי כדאי לחפש איש מקצוע שכן יהיה טוב לך. בהחלט יש כאלו בנמצא.

 

[שרק]

תודה

לכבוד הוא לי להתברך עקב בואי. ואוסיף: אני מחזיק בתפישה מסויימת שהבהרתי רק את קצה קצה כאן. אבל מי שבאמת רוצה לשנות, וזה הדבר הכי חשוב לו, הוא יימצא את הדרך. אני פניתי לטיפול כשזה הדבר האחרון בעולם שרציתי לעשות. ונכנסתי אליו עם אמון מינימלי בכל העיניין (יכול להיות שזה בגלל שאחד מהוריי פסיכולוג) ואני עדיין מתמיד עם הטיפול התרופתי. ואני חייב להודות, שזה עוזר, העיניין הוא שאני חי עם OCD כבר כמה שנים טובות. ורק כשהחלטתי לשנות (ואני אומר "לשנות" ולא "לנסות לשנות") אמרתי לעצמי שזהו, אני מוכן לנסות הכל והגיע הזמן לנסות גם את זה. ושוב תודה על הברכות הלבביות. תהיו בטוחים שאקח חלק פעיל

 

[KOMA2]

נראה לי ש"שרק" הוא עצמו פסיכיאטר!

בגלל הקטע שהוא לא ראה שלושה חודשים את "המטופלים שלו". ואני מסכימה איתך. כוח רצון הוא דבר מ א ו ד חשוב (מי כמוני יודעת)ואפשר להפוך איתו עולמות ולשנות דרך חשיבה שלמה על החיים אבל אם הגורם הבעייתי הוא גופני,ולא נפשי אז כוח רצון בלבד לא יעזור פה.

 

[KOMA2]

אהה ונזכרתי...

בואו נגיד ש75 אחוז (ואני נדיבה פה) מהפסיכיאטרים ובעיקר מהפסיכולוגים ולכל מי שהוא כזה אנא אל תקרא שורות הבאות כי גם ככה אני כבר מסובכת, פוצים מנופחים שחושבים שהם הפרויד של שנות האלפיים ושהמטופלים שלהם הם עכברי מעבדה חסרי מוח וכן אני מאשרת את הסטיגמה: כמעט כל מי שהולך ללמוד לימודי פסיכולוגיה או פסיכיאטריה סובל גם מבעיה בתחומים האלו ומרגיש מזוהה עם המקצוע-(לכן הוא הולך ללמוד את זה). אבל הפסיכיאטר שלי סובל מבעיית הבעיות-אנטיפטיות שגובלת עם סנוביות חסרת צלם אנוש.

 

[שרק]

פסיכי?

אני לא נעלב בכלל מזה שקראת לי פסיכיאטר

, ואני ממש לא - פשוט יש לי ניסיון בזה (בן של פסיכולוגית) - ואני לא אפליג על הגל הזה של הירידות על האם (למרות שזה נכון) רק אציין - א. אני מסכים עם דעתך שכל מי שהולך ללמוד פסיכולוגיה רוצה ללמוד ולהבין את ה"דפקה" שלו (ואני מכיר אחד כזה אישית). ב. אוסיף - אני לא מכיר ילד אחד של פסיכולוג/פסיכיאטר שייצא נורמלי (ואני כלול בפנים). חוצמזה, אם יש לך בעיות אם הפסיכיאטר שלך - תחליפי אותו. (גם ככה זה עולה כסף - ככה לפחות תקבלי תמורה). ואני אישית ממליץ על "המרכז ייעוץ לסטודנט" (מניסיון אישי) כי ככה יש עליהם ביקורת של גורמים חיצוניים והם לא יכולים להרשות לעצמם להיות יותר מידי נפוחים בעצמם.

 

[KOMA2]

מרכז יעוץ לסטודנט???

סליחה על הבורות שאני מפגינה פה אבל מה זה בדיוק??? ולא, ממש לא קראתי לך פסיכי כשמילת המפתח שלי הייתה 75 אחוז כלומר תמיד יש יוצאי דופן. ואני עוד רוצה לראות פסכיאטר שגולש לאתר כזה!! זה כבר מראה שאיכפת לו קצת לפחות...בכל מקרה יש הרבה אנשים שההורים שלהם "לא" עובדים בתחום הזה והם מטורללים על כל הראש. ואחד כזה היה אצלי בבית ספר ואגיד דבר קטן שממנו אפשר להבין הכול: יום אחד הוא בא לבית הספר (לשיעור פסיכולוגיה, אירוני?) במכנסיים קרועים "לגמרי" וקולר של החתול שלו "קרונפלקס" קשור למכנס ואמר שהחתול קרע לו את המכנסיים בבוקר בבית. אני לא יכולה להמשיך לספר כי אני כבר מתפוצצת מצחוק. רגע, או שאימא שלו הייתה פסיכולוגית? טוב, אני כבר לא זוכרת... אב למרות הכול נראה לי שדווקא כיף להיות ילדים של כאלה הורים כי כנראה הם לא לגמרי אטומים אבל בטח שזה נוגע לעצמם אז הם "לא בתפקיד". בקשר לפסיכיאטר (XXX) זה כל הדברים הלא חינוכים שיש לי להגיד עליו הקטע הוא שהוא לא עולה לי כסף. הוא ממומן על ידי קופת החולים שבה אני חברה ואני פה ושם צריכה לשלם אידה 20 שקל לפגישה אבל כמובן אף אחד אפילו לא זוכר שאני צריכ לעשות את זה וגם לא שואל אותי. לכן זה מאוד נוח מבחינה כלכלית... ביררתי בקשר לפסיכיאטרים אחרים שהקופה שלי ממנת- לצערי בהתחלה לא היה אף אחד ועכשיו יש איזה שבעה אבל אני נורא מפחדת לעבור כי אני עם הפסיכיאטר הזה מגיל 12 (עכשיו אני בת 18 כמעט) והוא יודע הכול לגבי ומה אם אני אעבור לאחד יותר גרוע? אז אני אדפק משני הצדדים. לכן בינתיים אני סובלת אותו. אוי הוא כזה מגעיל! זה משהו!

 

[שרק]

עדיף לסבול?

ראשית, מרכז ייעוץ לסטודנט מיעוד לסטודנטים (אבל גם ללא סטודנטים) שצריכים עזרה וטיפול נפשי. - היתרון - יש גורם חיצוני מבקר ולכן הסיכוי שהם ידפקו משהו ויפחדו להודות בזה אח"כ הוא לא כ"כ גדול, וחוצמזה, בד"כ רק ההכי טובים הולכים לזה.(בד"כ המרצים מהחוג לפסיכולוגיה). חוצמזה, אם הקופה שלך מממנת אז מה איכפת לך לנסות לשנות פסיכולוג? כסף זה לא עולה, וכרגע את לא מתקדמת. בנוגע להיותי בן של פסיכולוגית - אני יכול להגיד בוודאות שאם זה עשה משהו - זה רק הרס אותי עוד יותר, הדוגמא היאידיאלית היא שיש לי ליקוי למידה ובכיתה א´ במקום לעלות על זה מייד (מה שפסיכולוגית קלינית או אפילו אם הייתה עושה), היא נפגשה עם המורה שלי והן ישבו וצחקו איך במחברת שלי כל אות היא במקום אחר... לסיכום: הסנדלר הולך יחף. ואני דרך אגב, בכלל לומד משפטים

 

[KOMA2]

לסבול או לא לסבול- זאת שאלה?

כמה שאלות לי אליך: האם במקום הקרוי "מרכז יעוץ לסטודנט" יש אנשי מקצוע מיומנים? בעלי הכשרה מתאימה? בעלי ניסיון? או סתם בחורים שגמרו תואר ראשון בפסיכולוגיה? האם הקופה מממנת גם שירות זה? ואם לא בכמה כסף מדובר? ולבסוף נכון אתה צודק לא צריך להיות לי "איכפת" אבל בכל זאת "איכפת" לי. התרגלתי לאנטיפט ולחוקים שהוא מכתיב לי ושאני מכתיבה לו ומנוטטת את דרכי בשביל לקבל ממנו את הכדורים ש"אני" חושבת שצריך לקבל, הוא יודע הכול עלי, על החיים הדפוקים שלי, על הבעיות שלי, למרות שהוא יודע רק גרגיר חול בחוף ים שלם... ולהתחיל לספר הכול מחדש, להעביר תיקים להתמודד עם עוד אנטיפט וללמוד איך מסתדרים איתו, איך מבינים את הדפיקות שלו? אז, כן זה מפחיד וגם לא קל. אבל בסטופו של דבר זה יגיע לזה... אני רק מאריכה ודוחה את המעשה המפחיד... בקשר לאימהות, קשה לי לענות לך כאשר לי יש חיסרון בהורה הזה,אבל ממה שלמדתי על הורים, שלא נדע מצרות... אם הילד עבר בשלום את גיל 18 או לפחות הוא מבין משהו הוא צריך להסתלק מהר ולהתחיל לדאוג לעצמו או שאף אחד לא ידאג לו.

 

[שרק]

כן

ראשית - כן בשביל להיות פסיכולוג מורשה צריך תואר שני, התמחות ובחינות. וחוצמזה, ב"מרכז ייעוץ לסטודנט" ישנם מרצים מהחוג לפסיכולוגיה (מה שמבטיח איכות מסויימת). אני לא יודע עם הקופה ממנת, אבל אני כן יודע שזה יחסית זול (לפחות איפה שאני נמצא) - שווה לך לברר בעיר שלך. בנוגע לפסיכ´ שלך - את לא חושבת שאם הוא יודע רק "גרגיר חול בחוף ים שלם" - אז משהו פה לא בסדר?