צריך להכין את עצמנו למצב זה.
תכניסו לכם את זה טוב טוב לראש, העולם השתנה. אין צורך לעבוד ארבעים שנה 220 שעות בחודש, עם 6 ימי חופשה בשנה. המערכת התייעלה, תפוקת עובד אחד היום היא פי מאה ויותר מאשר לפני 80 שנה. ולכן, חרף המצאת הצרכים החדשים, המותגים והאופנה המתחלפת, צריכת הראווה והגאווה, עדין יש עודף עצום של עובדים. ולכן לשמחתנו לא צריך מיד אחרי השחרור מהצבא לרוץ לשוק העבודה, אפשר לטייל וללמוד ולטייל וללמוד איזה חמש שבע שנים. ואפשר לצאת לחופשות של שבועיים ושלושה, אפשר לקחת שנת חופשה ללא תשלום, והשתלמויות ושנת שבתון. קצב השינוי הוא כה מהיר עד שלצורך השגת תועלת נושא הנסיון והוותק, משקלו פחת. ואילו נושא הרעננות והנעורים ערכו עלה. ואם פעם דרשו עובד עם 10 שנות נסיון, הרי היום מסתפקים בשלוש שנים ומטה, ו 10 שנים באותו תפקיד נחשב כהתאבנות. עלינו לקבל את העובדות, ולהכין את עצמנו לפרישה מעבודה בגיל חמישים, ואין זה אומר "להתאבד". להפך אז מתחילים לחיות ולפרוח. כפי שהחיים לא נגמרים כאשר הכדורסלן נאלץ לפרוש עקב גילו, והדוגמנית עקב עורה שהתחיל להעלות קמטים. גם המהנדס והמורה, האדריכל והכלכלן, מן הדין שברגע שמוחם התאבן במקצת ורעננות מחשבתם נפגמה, יפנו מקום לצעירים מהם, וילכו לטייל ולשחק ולקרוא ספרים. זו הדרך הנכונה והנבונה, וחבל להלחם נגד הטבע וההגיון וטובת האדם.