סחתיין על החשיבה החיובית
אבל קשה לי לראות את זה כנקודת אור כאשר "סיפוריהם של רוב הילדים-העבדים לא מסתיימים כך, ובעצם אינם נשמעים לעולם". לרוב הילדים-עבדים בהודו אין לאן לפנות. כמו בפקיסטן. (לפי הכתבה, רמבובו, בניגוד לרוב הילדים-עבדים, חי בדלהי. שם ילד יכול לפנות לשירותי ההצלה אם יש לו הרבה מזל ותושיה. העובדה ששירותי ההצלה היו במרחק רחוב אחד ממקום עבדותו של רמבובו מן הסתם היתה בעזרו.) טוב שהעבדות מוגדרת כבלתי חוקית, אבל קשה לראות בזה נחמה כאשר "סקר שנעשה בהודו ב-1995 מצביע על עלייה שנתית של כארבעה אחוז במספר הילדים-עבדים". על פי מה שאני מבין מהכתבה, העלייה השנתית קשורה קשר הדוק עם תופעת הגלובליזציה המתעצמת, שיוצרת עוד ביקוש לילדים-עבדים ("מי ששולט בשוק השטיחים הן החברות המייצאות אותם למערב"). נקודות האור שאני רואה: אלף, שהתמזל מזלי ואני והאנשים איתם אני בא במגע שייכים לעשירונים השבעים של העולם (דהיינו - המערב), בית, אני חי באחת מאותן מדינות בהן הורים לא נדרשים למסור את ילדיהם לעבדות. איך אמר שלום? - אדם קרוב אצל עצמו.
