הודו פינת מאה שערים
בסרט התעודה "ביעור חמץ", מאת הבמאית קרנית מנדל, מככבת ליאת מנדל, אחותה של הבמאית. בגיל 30, בוגרת אוניברסיטה, רווקה, חזרה ליאת בתשובה ועברה לגור לבדה בשכונת מאה שערים בירושלים (היא מכנה זאת "הודו פינת מאה שערים"). למה דווקא לשם? כי את מאה שערים עזב אבא שלה, לפני 40 שנה. אשר מנדל, בחור ישיבה בן 18, חזר אז בשאלה ונהפך לחילוני גמור. לכל אורך התיעוד ליאת נשמעת אמינה, מתנסחת בטבעיות ואומרת "כאילו" על כל צעד ושעל. כך בסיטואציה עדינה של פגישה (בליינד דייט) עם משודך וכך בשיחות נוקבות עם האב, לרבות לימוד משותף. אשר מנדל שואל לכוונותיה של בתו בתחום הקמת משפחה, תוהה אם השתקעותה בלימודים (כלליים ותורניים) לא תשאיר אותה בסופו של דבר בודדה בין ארבעה קירות, עם הדוקטורט. היא מגיבה בחריפות על עצם החשש: "זה היה שוביניסטי", היא אומרת. "זה היה מגעיל. זה היה מאה שערים". משמע: ליאת עוברת למאה שערים, אבל לא בעיוורון. הסרט מתעתע בהזדהות של הצופה: כאשר האב, אשר, מאשים את הסביבה החרדית ומנהיגיה בהנצחת בערות, השומע החילוני מזדהה אתו; כאשר הבת, ליאת, מספרת על פגישתה המקרית המרגשת עם מי שהיה פעם חברו ללימוד של האב, בישיבה במאה שערים (באותו מעמד היא החליטה לעבור לשם), הלב יוצא אליה. לצעד המוזר של ליאת מנדל יש גם הסבר בנאלי, שכמעט מרדד את כל הסיפור שלה: כאשר ליאת היתה עדיין חילונית, היא התגוררה עם חבר לחיים, שחזר לפתע בתשובה. ליאת סירבה ללכת בעקבותיו של החבר, נפרדה ממנו ודבקה באמונתה החילונית (בעגתה האופיינית: "החלטתי, אני דוסית לא אהיה, וחבל על הזמן לכולם פה"). אבל ממש עם הניתוק נעור בה רצון חזק (באותה שנייה ממש, היא מדגישה) להכיר את המציאות האחרת, את עולם האמונה הדתית היהודית, העולם שגרם את הפרידה
בסרט התעודה "ביעור חמץ", מאת הבמאית קרנית מנדל, מככבת ליאת מנדל, אחותה של הבמאית. בגיל 30, בוגרת אוניברסיטה, רווקה, חזרה ליאת בתשובה ועברה לגור לבדה בשכונת מאה שערים בירושלים (היא מכנה זאת "הודו פינת מאה שערים"). למה דווקא לשם? כי את מאה שערים עזב אבא שלה, לפני 40 שנה. אשר מנדל, בחור ישיבה בן 18, חזר אז בשאלה ונהפך לחילוני גמור. לכל אורך התיעוד ליאת נשמעת אמינה, מתנסחת בטבעיות ואומרת "כאילו" על כל צעד ושעל. כך בסיטואציה עדינה של פגישה (בליינד דייט) עם משודך וכך בשיחות נוקבות עם האב, לרבות לימוד משותף. אשר מנדל שואל לכוונותיה של בתו בתחום הקמת משפחה, תוהה אם השתקעותה בלימודים (כלליים ותורניים) לא תשאיר אותה בסופו של דבר בודדה בין ארבעה קירות, עם הדוקטורט. היא מגיבה בחריפות על עצם החשש: "זה היה שוביניסטי", היא אומרת. "זה היה מגעיל. זה היה מאה שערים". משמע: ליאת עוברת למאה שערים, אבל לא בעיוורון. הסרט מתעתע בהזדהות של הצופה: כאשר האב, אשר, מאשים את הסביבה החרדית ומנהיגיה בהנצחת בערות, השומע החילוני מזדהה אתו; כאשר הבת, ליאת, מספרת על פגישתה המקרית המרגשת עם מי שהיה פעם חברו ללימוד של האב, בישיבה במאה שערים (באותו מעמד היא החליטה לעבור לשם), הלב יוצא אליה. לצעד המוזר של ליאת מנדל יש גם הסבר בנאלי, שכמעט מרדד את כל הסיפור שלה: כאשר ליאת היתה עדיין חילונית, היא התגוררה עם חבר לחיים, שחזר לפתע בתשובה. ליאת סירבה ללכת בעקבותיו של החבר, נפרדה ממנו ודבקה באמונתה החילונית (בעגתה האופיינית: "החלטתי, אני דוסית לא אהיה, וחבל על הזמן לכולם פה"). אבל ממש עם הניתוק נעור בה רצון חזק (באותה שנייה ממש, היא מדגישה) להכיר את המציאות האחרת, את עולם האמונה הדתית היהודית, העולם שגרם את הפרידה