הודאה באשמה - דילמה

[תיור]

הודאה באשמה - דילמה

מה עושים אם הילד בא אליי ואומר "בטעות ציירתי על הקיר!" כשברור מאליו שזו לא טעות, הוא הודה מיד באשמה, לכעוס עליו כמו כשהיה קטן כשצייר על הקיר? או לשבח אותו על שהוא הודה מיד באשמה? אך ברור לי שזו לא היתה טעות... אני מביאה רק דוגמא אחת מתוך כמה. במקרה הזה אמרתי לו שאני כועסת אך שלהבא לא יצייר על הקיר והוא אמר בסדר וזהו.

 

[צימעס]

לתת לו לנקות.

 

[אלדורית]

מה בעצם הוא רוצה

כשהוא עושה משהו שהוא יודע שמרגיז אותך, אך מיד עובר לצד שלך? "בודק גבולות" קצת קטן על המהלך המתוחכם הזה. יותר נשמע לי כמו "בודק צדדים" או בודק עד כמה את בצד שלו. ההודאה מצביעה על כך שהוא רוצה שותפות ביניכם. אם כך אולי את יכולה להענות יותר. לא סתם לומר שאת כועסת שהקיר מלוכלך אלא להסביר למה באמת חשוב לך שהקיר יהיה נקי (נניח כי זה מסובך לסייד, אין לך זמן לזה, והקשקוש על הקיר מפריע לך בעיניים: לי למשל זה יכול להפריע ממש כמו רעש). אני מציעה לא להאשים אותו או לכעוס עליו אלא רק לתת את הזוית האישית שלך על הענין, כדי שהוא יהיה שותף לה. יחד עם זאת לשבח אותו על כך שפנה אליך ואמר לך. לגבי הכוונה: הרבה פעמים ילדים עושים משהו בהיסח הדעת, ואז נזכרים שזה אסור ונבהלים ומנסים לתקן. אני מעדיפה ליחס להם בלבול יותר מאשר זדון ברוב המקרים.

 

[לאה_מ]

אני לא הייתי כועסת.

בהחלט הייתי אומרת שאני שמחה שהוא סיפר לי, ונותנת לו לנקות (או להשתתף בניקוי יחד איתי). אגב, לא תמיד האיסורים האלה ברורים להם. הבן שלי, למשל, פעם צייר בעפרון קווים על הקיר, ואחר כך בא להראות לי בשמחה, שהוא צייר כביש והוא מסיע עליו את המכוניות שלו

. ברור שלא היתה לו כל כוונת זדון. בכל זאת הסברתי לו שמהקיר קשה למחוק את הציור, ושאני מבקשת שיצייר על נייר, למשל, ולא על הקיר. מאז זה לא נשנה.